אמנון יצחק -
"תינוק שמת זה נשמת רוצח מגלגול קודם"

"שוב ושוב הופכות הופעותיו של המחזיר בתשובה אמנון יצחק עילה למאבק משפטי", כותב יהושע ים במאמר שהתפרסם ב"הארץ"-און-ליין ב-11.3.2003. התיאטרון הקאמרי, בגלל גישה בסיסית שגויה וחמורה, חתם חוזה עם יצחק, המאפשר לו להשתמש בהיכל התרבות היהודי, החופשי, במה להטפות הדת הארסיות שלו. רק מאוחר יותר הבינו אנשי הקאמרי שטעו טעות חמורה, וביקשו לבטל את שחתמו קודם, בטענה "עקב החשש שמדובר בהפגנה וערב של פולחן דתי, ליבוי יצרים והתססה, שאינו תואם את מטרות התיאטרון".

וכי את מטרות החברה הישראלית הוא כן תואם? והאם את מטרותיה של איזו שהיא חברה דמוקרטית ותרבותית הוא כן תואם? כיצד זה לא ידעו אנשי הקאמרי עם מי הם חותמים חוזה? הרי שנים שהאיש מזנב בעורפה של החברה החילונית, החופשית, המוכפשת על ידו השכם והערב בקלטות, סרטונים והופעות אין-ספור בציבור!

קטע מתוך "הרצאה" של אמנון יצחק
התפרסם בידיעות אחרונות, 6.6.1997

וכך, ממשיך יהושע ים - "בגלל עמדותיו המבולבלות של התיאטרון הפסיד הציבור החילוני פעמיים: פעם אחת כאשר יצחק, המנבא לכופרים החילונים מוות בייסורים, כבש עוד מעוז תרבות תל-אביבי, ופעם שנייה כאשר בית המשפט פסק לנציגי יצחק הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי-דין בסך 10,000 ש"ח"

לא היתה ברירה אחרת לבית המשפט: חוזה יש לכבד, גם אם מי שחתם עליו מהצד החילוני מסמל את סכלותו ואיוולתו של הציבור החילוני, את חוסר-האכפתיות לערכיו ולתרבותו, את האדישות הנוראה ביחסו לעתיד החברה ולגורל הדורות הבאים.

כותרת מאמרו של עמוס נבו, ידיעות אחרונות, 8.8.1997

כמו בעיר חלם. כמו לא ידע איש מה קרה באירוע זהה בהיכל התרבות לפני שלוש שנים, ומה שקורה באולמות רבים אחרים. "עוילעם גוילעם" אומר הביטוי היהודי העממי, או "הכסף יענה על הכל". כתבות על אמנון יצחק התפרסמו מזמן בעיתונות. עמוס נבו ב"ידיעות אחרונות" פרסם כבר ב-8.8.1997 מאמר בשם "תינוק שמת זה נשמת רוצח מגלגול קודם", בו הוא מצטט מעט מאמרי השפר הנפלאים והחכמים, הנפלטים מפיו של אמנון יצחק, במסע לגלוגו על היהודי החילוני: "הקהל המום. בואו, בואו חבר'ה, קורא להם יצחק, חיזרו בתשובה! בעוד כמה שנים, הוא מספר להם, יעברו חילונים ברחוב, ואנשים יגידו: אה! ראית? חילוני עבר. לא יהיו עוד כאלה. אולי יישאר אחד במוזיאון, בתור מאובן מהדורות הקודמים"...

כן - פרנסי התיאטרון הקאמרי, מנהלי היכל התרבות, נציגי החברה הישראלית התרבותית הנאורה, כביכול - זה אמנון וזו דוגמה קטנה אחת ממה שנפלט מפיו ב"הרצאות", שאתם מאפשרים לו לקיים על בימותיכם-בימותינו. כלום לא חבל לכם על התרבות? על הקידמה? על העתיד? האם רק הכסף קובע עבורכם?

אם כך - הפסדתם, איך אומרים בנוסח יהושע ים - פעמיים הפסדתם! גם את הכסף וגם את העתיד! אבל זה שאתם מפסידים לא כל כך אכפת לנו. לנו אכפת שאנחנו הם המפסידים!!

להלן קטע נוסף מדבריו של אמנון יצחק, כפי שצוטטו בידי העיתונאי עמוס נבו במאמר משנת 1997, ובהמשך - התייחסות לאותם דברים מאת צופיה ודן מלר בספרם " ציידי הנפשות", הוצאת זמורה-ביתן 1998, עמוד 168:

קטע נוסף מ"הרצאה" של אמנון יצחק
"ידיעות אחרונות" 8.8.1997

"אחלה צחוק! מי שזה באמת מצחיק אותו, קשה לומר שיש לו טעם משובח במיוחד, או שהכיר מעודו הומור לשמו. אפשר לחשוב שה"מיקסר" הזה, שהמציא את הרעיון ה"מחוכם" הזה לשאלת החיים, איננו אוכל, איננו טוחן, איננו פולט, איננו מפריש, איננו נופח, איננו מקיא, איננו יורק, איננו מתחתן עם איזה "מיקסרית", ואיננו מביא לעולם "מיקסרים" קטנים. דווקא הגיעה שמועה לאוזנינו, שמטיפים מסויימים מייצרים הרבה מאד "מיקסרים" קטנים, שאוכלים, טוחנים ופולטים. רק ששמם, משום מה, איננו מיקסרוביץ'... (שימו לב לשם האשכנזי בו בחר אמנון ללגלוגו). המטיף מציג בצורה קיצונית את העולם שלו כעולם נשגב ונעלה ("תכלית", "בשביל"), ואת העולם שלנו, החילוני, שאותו הוא מנסה לתקוף, כעולם רדוד, וגטאטיבי (המכיל פעולות של צורכי הקיום בלבד), חסר כל רוחניות: אוכל, טוחן, מוציא. מעטים הם האנשים שתיאוריו של המטיף התורן הם, אכן, תוכן חייהם, ושאין כל רוחניות בחייהם. אבל גם אלה ש"רוחניות" אינה עיסוקם העיקרי, חייהם כוללים הרבה מעבר לעשייה הביולוגית, המעליבה, של המטיף: קריאה, לימוד, מוסיקה, שירה, בילוי תרבותי בקולנוע ובתיאטרון, ספורט והרבה דברים נוספים. עולמה הרוחני של החברה החופשית מלא וגדוש באנשי יצירה אמיתית: רוחנית, מדעית, אמנותית, טכנולוגית: מפתחים תרופות וכלים להצלת חיי אדם, יוצרים יצירות אמנות אלמותיות לרומם את רוחו, בונים חלליות לחקר סודות הבריאה והיקום, להגברת התקשורת עלי אדמות, ולמציאת פתרונות לאיכות החיים בעולמנו".