סיפור פשוט של התחרדות

סיפור זה נשלח אלינו בידי אורנית. אורנית הוא שם בדוי, שניתן על ידינו. אורנית נתנה לנו אומנם הסכמה מפורשת לכתוב את שמה המלא, את שמות כל בני משפחתה, את כתובתה ואת שמות הישיבות החרדיות, אלא שאין ברצוננו לפגוע באיש. הסיפור כשלעצמו פשוט, ומתאר פרשה שגרתית של משפחה, בה בן מתחרד הכניס את כולם ללחץ. בשל סבל שעלול להיגרם למישהו מבני המשפחה, העדפנו לשמור על חיסיון שמות הנפשות הפועלות בסיפור. כל הפרטים שמורים במערכת חופש.

הסיפור החל בפברואר 1998. ערב אחד יצא אחי מהבית, כשהוא אומר לאימי שהוא יוצא לדבר עם חברים. משחלפו שעות, והשעה הלילית הייתה מאוחרת, ואחי לא חזר, החלה אימא לדאוג. גם הטלפון הנייד שלו לא הגיב. ניסיתי להרגיעה באומרי שבוודאי לא נחטף, אבל זה רק הגביר את חששותיה. רק בבוקר הסתבר לנו שאחי הלך לבלות עם אברך חרדי, בן השכונה, וזה הצליח לשכנע אותו לחזור בתשובה. אחי, אז בכיתה י"א, צעיר ממני בשנתיים, היה שרוי בלחץ בגלל בגרויות ובעיות חברתיות שונות. עליי לומר, שהורי הם דתיים-מסורתיים, אחי הוא דתי חובש כיפה סרוגה, וגם אני הייתי אז דתייה, ועשיתי שירות לאומי. היום אני חילונית גמורה. אז נחזור לסיפור:

אילן, חבר של אחי מאיר לכיתה, שגם הוא רצה לחזור בתשובה, לקח את אחי לאותו אברך שסיפרתי לך עליו קודם. אברך זה אירח את אחי בביתו, היה נותן לו כל מיני כיבודים וממתקים, ואמר לו: "הגעת בדיוק בזמן. כמעט ונכנסת לגיהנום. עזוב את בית הספר וחזור בתשובה. לא צריך ללכת לצבא, כי אלוהים שומר על המדינה. גם לא צריך לעבוד, כי אלוהים נותן כסף. בוא אליי ואגלה לך את האמת." ועוד כל מיני שטויות. למחרת אחי סיפר זאת לאימי, ואמר לה שהוא רוצה לחזור בתשובה, אבל אימי לא הסכימה. היא לא רצתה שיהיה "טפיל". אלא שאחי התעלם ממנה, וביום המוחרת נסע יחד עם אילן לישיבה בבני ברק. שם אמרו לאחי, מאיר "באת בדיוק בזמן!" ונתנו לו להרגיש כמו בבית. אחי שהה בישיבה זו כעשרה ימים, ואחר כך עבר, יחד עם אילן, לישיבה חרדית המיועדת "למתחזקים", קרוב יותר לבית. הוריי התנגדו לכל הצעדים הללו. הם ביקשו שקודם כל יסיים את הבגרות, ורק אחר כך ילך ללמוד בישיבה. אלא שבישיבה אמרו לאחי: "לימוד תורה קודם לכיבוד אב ואם! אם ההורים אומרים לילדם לא ללמוד תורה - זכותו לא לכבד את ההורים."

באותה תקופה עדיין לא הבנתי את התהליך הזה, וכמי שמכבדת את חופש הפרט לטוב ולרע, ובלי גבולות, אמרתי לאחי שיצפצף על ההורים, אם זה עושה לו טוב, כי לא חשבתי (אז) שהחרדים הם אנשים פנאטיים. הו, כמה שטעיתי! היום לא הייתי תומכת לא בהוריי ולא באחי. מה שקרה בסוף לאחי הוא שהפכו אותו ממש לרובוט, ואני ממש איבדתי אותו.

אחי בילה בישיבה במשך חודש ימים. הוא סיפר ששם נותנים לו חום, מפנקים אותו "פוצ'י מוצ'י", מקשיבים לו ומבינים אותו. הוא מרגיש שם בעננים, אומר ששם הוא "מרגיש מרחף", וזאת "הרגשה הכי טובה בעולם להיות בישיבה וללמוד תורה". לבית היה מגיע לחופשות "בין הזמנים". בפסח של אותה שנה, כמה ימים לפני ליל הסדר, חלה תפנית חיובית, אבל זמנית: חבריו של אחי כל הזמן שידלו אותו לסיים בגרות, וגם ההורים לחצו, כמובן, והוא סירב, אבל בהמשך הסכים, לשמחתנו הרבה, לחזור ללימודים בבית הספר! גם ביקש שיחזירו לחדרו את הטלוויזיה שהוציא בזמן שהיה בישיבה, וכך בסופו של דבר סיים את כיתה י"א. אני יודעת שזה לא היה קל עבורו, בייחוד לאחר שבילה חודש בישיבה חרדית. לאחר החופש הגדול לא חזר לישיבה, המשיך וסיים גם את כיתה י"ב. אבל את הישיבה לא שכח, ולא ניתק מגע מהרבנים שלו. מדי פעם היה קופץ לבקר שם, וכשבא הביתה - חזרו האיומים הישנים אודות הגיהנום... אינני יכולה לשכוח איך בתקופת הישיבה היה מביא הביתה כל מיני קלטות, חוברות וספרים של שטיפת מוח על הדת ועל החזרה בתשובה, והיה מאיים עלי שאשרף בגיהנום. כעת שוב חזרו אותם איומים. אחי גם סרב לחבק אותי, אפילו לא לגעת בי, בניגוד למה שהיה בעבר, ואמר: "אסור לחבק! התורה לא מרשה! הרבנים לא מרשים! אדוניי לא מרשה! אפשר לקבל על זה גיהנום!" - אבל בכל זאת הייתי מצליחה לגעת בו ולחבק אותו, קצת, בהמון חום ואהבה. והוא היה סוטר לי...

ביוני 1999 היתה בחינת הבגרות האחרונה שלו, במתמטיקה, וכבר באותו ערב נסע לישיבה. היינו נפגשים מעט מאוד, כשבא הביתה לביקור. הראיתי לו אז את הקונטרסים של "דעת אמת", והוא קרא בהם ואמר: "אם יש בזה אמת - אני מוריד את הכיפה!" אבל הרבנים שלו אמרו לו שזו שטות, וכי עליו לזרוק את הקונטרס לבית השימוש לפני שקוראים בו, וכמובן לא לקרוא, "כי זה דבר כפירה."

כעבור מספר חודשים, אולי חודשיים, דרש אחי שההורים יקנו אוכל בהכשר בד"צ (שהוא יותר יקר). אני אמרתי להם, שהם "פראיירים" שהם נותנים לו אוכל יקר, ושאם הוא רוצה שישיג בעצמו, משום שבצורה כזאת הוא ידרוש מהם עוד ועוד ללא גבול. ובאמת כך זה היה: בהתחלה דרש רק בשר בד"צ, והיום זה כבר כל האוכל. אסור לאכול אוכל בהכשר של הרבנות, כי זה לא מספיק כשר בשבילו. צריך "לעשר" ירקות, לא לאכול ירקות של שנת שמיטה, "להגעיל" כל כלי חדש, בשבת אסור לצחצח שיניים אלא מותר רק לשטוף את הפה במי פה, ועוד כל מיני "ג'וקים". הייתה תקופה שדרש שיוציאו את המנורה מהמקרר בשבת (כי כשפותחים את הדלת האור נדלק). בקיץ האחרון ההורים קנו מקרר חדש, שאי אפשר להוציא ממנו את המנורה, אבל יש שם כפתור שבת שסוגר את האור.

ככה זה עם אחי המתחרד והמגמה שלו להשתלט על הבית ולהשליט בו צביון חרדי - אתמול זה אור במקרר, היום זה להחרים את הסיגריות שלי בשבת, ומחר? מי יודע מה ידרוש מחר? הוא אסר עליי להשמיע מוסיקה בקומפקט דיסק שלי בשבת, ובפסח דרש לכסות את השיש במטבח באלומיניום. אף פעם לא עשינו דבר כזה! וההורים שלי דתיים!

אמרתי לאחי: תשמע מאיר, תתחתן ותעשה בבית שלך מה שתרצה, ותהיה לך זכות לא להכניס אותי לשם. אבל כאן בבית שלנו לא יהיה צביון חרדי!" אבל אבא נכנע לו תמיד: "לא צריך להרגיז אותו," אמר לי. גם אימא נכנעה בסוף. רק אני, שהפכתי חילונית - אולי בגלל ההקצנה הנוראה של אחי - רק אני לא מוכנה להיכנע לו ולדרישותיו. מה שקרה לאחי הוא שהפכו אותו ממש לרובוט, ואני ממש איבדתי אותו. אני לא יודעת עד מתי אריב, וכמה זמן אחזיק מעמד, ככה יחידה נגד כולם.

לא תהיה לי ברירה, אלא לעזוב את הבית. כמה חבל.