אמנון יצחק: עבודה בעיניים ובאוזניים

בשתי המילים הפשוטות "פיספוס בגדול" ניתן להגדיר את תכניתה של אילנה דיין "עובדה" מיום 14.4.99 על המטיף המיסיונרי החרדי אמנון יצחק. במקום להראות, להשמיע ולהדגיש את דברי ההבל, ההפחדות, את העדר בסיס עובדתי מינימלי לטיעוניו, הציגו בפנינו תסריט פשטני, שהוא בבחינת "ההר הוליד עכבר"! במקום להדגים בפני כל היכן מצוי הכשל, היכן הבור והמוקשים, ממה יש להיזהר, ובעיקר - מהי החלופה להבלותות - הראתה לנו אילנה תכנית פרווה חסרת תעוזה ונעדרת ייחוד. מאיר שניצר, בביקורתו ב"מעריב" 15.4.99 כותב: "עם כתות אין לשחק משחקים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעיתונאים שיוצאים למשימה של חשיפת האמת על אירגונים המדברים בשמו של בורא עולם. כתות ומנהיגיהם צריך להכות בתחקירים בעלי נושא, נשוא, מושא ופתרון, אחרת החומר המצולם משחק לידיים של אותן כתות..."

אתר "חופש" יביא, אפוא, מעט מזעיר מהחומר הרב, אותו החסירה תכניתה הרדודה של אילנה דיין. קל מאד לקחת כל אחת מעשרות הקלטות של המטיף, ולנתחן - וזאת עשו צופיה ודן מלר בספרם "ציידי הנפשות" (מתוך "ציידי הנפשות", מאת צופיה ודן מלר, בהוצאת זמורה-ביתן, תל-אביב 1998, עמודים 163-179 בפרק ד': "המטיף החרדי והמרת דעה"):

מעת לעת צץ ומופיע ברחובותינו מטיף חדש, שבכוח השכנוע הטבעי בו הוא ניחן, ובשיטות שנלמדות במערכת ההטפה, הוא מפעיל את "קסמו" ואת כוחו בהטפה דתית להמרת דעתם של בני-אדם. אחת הדוגמאות למטיף כזה ולדרך הטפתו התפרסמה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מ- 8.8.1997, שקטעים ממנו מצוטטים להלן, ובעקבותיהם התייחסות עניינית, אחת לאחת, לאותם דברי ההטפה:

עמוס נבו ב"ידיעות אחרונות" 8.8.1997 על "הרצאתו" של אמנון יצחק:
"תינוק שמת זה נשמת רוצח מגלגול קודם"

" 'בשביל מה אנחנו פה... אם לא היה העולם הבא... העולם הזה מצחיק... אני רוצה תשובה חילונית לשאלה זו... אנחנו עוברי-אורח בעולם הזה', הוא אומר... 'באנו לעולם הזה בשביל להיות מיקסרים? לאכול, לטחון ולהוציא? אדם אוכל, טוחן ומוציא. אחר כך מתחתן עם מיקסרית. גם היא אוכלת, טוחנת ומוציאה. אחרי זה הם מביאים מיקסרים קטנים. משפחת מיקסרוביץ'. כמה אתם אוכלים, בלי עין הרע, אתם יודעים? למעלה מטון בשנה. משאית אוכל. אם יחיה 100 שנה זה יהיה 100 טון, אונייה. אתה מאמין שאונייה תעבור לך דרך הגרון?... בסוף נשארו 50 קילו ממאה טון. וכל זה יהיה מאכל לתולעים, כמו דוגלי לכלבים. זה לא בזבוז?... איך ייתכן, שבן-אדם בן 70 שנה הוא הופך עפר?... אוי, אוי, נאנח ר' יצחק, צריך לקיים מצוות, כדי להגיע לשלמות, כדי לזכות בחיי עולם הבא... יש חיים אחרי המוות', הוא אומר. הוא (אמנון יצחק) מספר שהכיר 12 אנשים שמתו מוות קליני, והם ספרו איך נשמתם יצאה מגופם, ריחפה כמה שריחפה מעל לגוף, ראתה אותו, פגשה ידידים שנפטרו, ואחר כך שבה לגוף... 'עשו סיאנס לזוהר ארגוב, ביקשו לדעת מה קרה אתו...

הוא אמר שהוא בכף הקלע. שאלו מה אפשר לעשות בשבילו, אמר: לא להשמיע יותר את התקליטים שלו. מה עוד אפשר לעשות?' שאלו. 'שהבן שלי יחזור בתשובה. שיילך לאמנון יצחק, שיחזיר אותו בתשובה'. ובאמת גילי הגיע אלי, מבלי שידע כלל על הסיאנס... להגיע לגן עדן וגיהנום: 'מה קורה שם?' שואלים אותו, 'באמת כל כך נורא?' - 'הו', אומר אמנון יצחק, 'הרבה יותר. אם אדם ישים רק גפרור אחד, כאן, מתחת ליד, דקה, יכול לסבול את האש? לא יכול. תארו לכם, שגיהנום זה רק גפרור, אבל שמים אותך שם לנצח, על הגפרור, ואתה לא יכול לעשות פו-פו-פו. ולהרגיע אתכם? השמש זה הגפרור, שמדליקים איתו את הגיהנום. הגיהנום זה פי כמה וכמה'... 'אז תגיד לי, למה ילד בן שנתיים שלא חטא, מת?' צועק לו מתלבט אחד מקצה האולם. יצחק לא מתבלבל. 'אני אוהב את השאלות האלה', הוא עונה. 'כל מי שנלקח לפני גיל 13 זה לא בגלל עכשיו. זה לא בגלל פגם בייצור. זה מכוון. הנשמה המסויימת הגיעה מגלגול קודם, נניח התקפת מחבלים, טה-טה-טה, ירו בבן שנתיים ונהרג. אותה נשמה היא בעצם נשמה של רוצח מגלגול קודם, והיא חוזרת מתוקנת לעולם העליון ומקבלת שכרה. זה חסד של בורא-עולם, לתקן עבירות של עולם'. הקהל המום. 'בואו, חבר'ה', קורא להם יצחק. 'חיזרו בתשובה. בעוד כמה שנים', הוא מספר להם, 'יעברו חילונים ברחובות, ואנשים יגידו: אה, ראית? חילוני עבר. לא יהיו כבר כאלה. אולי יישאר אחד במוזיאון, בתור מאובן מהדורות הקודמים'".

אנחנו ננתח את דבריו אלו של אמנון, דבר שלא נעשה בתכנית "עובדה", על מנת להצביע בפניך על עליבותם של הטיעונים, רדידותה של השפה, וכמה מן הטריקים הדמגוגיים, הדמיוניים והמבוססים על הפחדה סדיסטית, שמשכו ועודם מושכים צעירים, גם קטינים, לרשתו של המטיף.

טיעון 1: "בשביל מה אנחנו פה... אם לא היה העולם הבא... העולם הזה מצחיק."

התשובה: זו שאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית, לא לך, אבל גם לא לו. אז הוא מפברק, וממציא כיד הדמיון הטובה עליו. אתה אינך יכול להוכיח לו שזה אינו נכון. אבל גם הוא אינו יכול להוכיח לך שזה כן נכון.

טיעון 2: "אם באנו לעולם בשביל לחיות, למה אנחנו מתים, ואם באנו בשביל למות, בשביל מה אנחנו חיים".

התשובה: סתם משחק מילים. עצם השימוש במילה "בשביל" היא אקסיומטית. אקסיומה היא מוסכמה מראש, בנתונים מסוימים, שאיננה נזקקת להוכחה. למשל: במערך מחשבתי מסויים, 2=1+1. משוואה זו איננה נזקקת להוכחה, כל עוד אנו מצויים במערך החשיבתי המסויים. במערכי חשיבה אחרים מישוואה זו חדלה להיות אקסיומה. כלומר - המטיף התורן משתמש במילה "בשביל" כשהוא מכוון, אקסיומטית, לקיום כוונה בבריאתנו. ואם יש כוונה - יש מי שמתכוון. אבל אם תאמר: לא באנו בשביל משהו, אלא: באנו. נקודה. ככה, פשוט, בלא כל כוונה. מה נעשה עם העובדה הזו שאנחנו כאן - זוהי השאלה היחידה שמחייבת אותנו למחשבה ולהחלטה. לא כוונות נסתרות של מישהו נסתר, שאולי קיים ואולי לא, ואולי נתכוון ואולי לא נתכוון, אלא - מאחר שאנחנו כאן, ולתקופה מוגבלת, הבה ונראה מה אפשר לעשות עם החיים שלנו. וזהו ההבדל העיקרי בינינו לבין שאר בעלי-החיים. אלו אינם יודעים מה לעשות בעובדה זו שהם כאן, כי גם אינם יודעים שחייהם מוגבלים בזמן. אנחנו כן יודעים. ולכן חשוב שנעשה בחיינו אלה משהו טוב - לעצמנו, לאחרים, ולבאים אחרינו.

טיעון 3: "אני רוצה לדעת מה התכלית של האדם בעולם לפי התפיסה החילונית. יש למישהו תשובה?"

התשובה: המושג "תכלית" הוא כמו "בשביל". התכלית - לא בהכרח חייבת להיקבע מראש, כלומר, לא חייב להיות כוח עליון שיחליט מראש בשביל מה לברוא אדם, חיה, צמח, אבן, משהו. תכלית יכולה להיקבע על ידי כל אחד שיכול ורוצה לקבוע תכלית לחייו. בעלי-חיים אינם יכולים לקבוע תכלית לחייהם. בני-האדם - יכולים, כי נולדו עם כושר הכרה: להבין, לנתח את מה שהבינו, להסיק מסקנות, לערוך ביקורת והשוואה בין דברים, ולפעול בהתאם לכל אלה. מי שאינו משתמש בהכרתו ליצירת תכלית לחייו, גם כשהוא מסוגל ואינו מוגבל בשל נכות או גיל, למשל, דומה יותר לבעל-חיים מאשר לאדם. אחד כזה באמת חי סתם, ללא תכלית, אלא - כדי לחיות. מי שיכול לקבוע תכלית לחייו ואינו עושה כך דומה, למשל, לכלב מאולף, שמפקיד בידי אדוניו את ההחלטות הנוגעות לחייו: מה יאכל, מה יעשה בכל רגע ביממה, מתי ועם מי יקיים חיי אישות, ושתמיד יהיה אסיר תודה, ושיתנהג "יפה", כפי שמצווים אותו, גם כאשר איננו מבין את הצו, ולאיזו תכלית בא. ההבדל בין השניים הוא, שהכלב אינו מסוגל לקבל בעצמו החלטות על חייו, ואילו האדם שחי כך, וויתר מראש על זכות שהיתה לו, אם בשל חולשת אופי, תהיה סיבתה אשר תהיה, או מפני שכך חונך.

טיעון 4: "אנחנו עוברי-אורח בעולם הזה... העולם הזה הוא פרוזדור לפני הטרקלין"...

התשובה: זאת - מניין לו? למעט אגדות, הזיות וסיפורי-בדים על גלגול נשמות - האם יש מישהו, איזה עד מהימן עם הוכחות, שביקר ב"טרקלין" וחזר משם, כדי לספר לנו שהוא קיים? ומה יש בו, בטרקלין הזה? אולי נעים לפתח אשליות על מצב טוב יותר במקום אחר, בעיקר למי שלא כל כך טוב לו במקום ובזמן בו הוא נמצא (ולמי טוב תמיד?) אבל - האם זה מה שעושה את החלום למציאות? נניח שאתה עני מרוד - האם עצם המישאלה "לו הייתי רוטשילד" היתה מוציאה אותך מעונייך? זאת ועוד.

לוקחי הסמים רואים בשעת ה"טריפ" (מסע של הזיות) מראות פסיכודליים מופלאים, של צבעים וצורות מקסימים, בהירים, זוהרים - כך הם מספרים לנו - האם זה מה שהופך את עולם ההזיות שלהם - אפילו שהוא משותף לרובם - לאמיתי? לא במקרה דימו אנשים חכמים את הדת ל"אופיום להמונים". זהו כל סיפור ה"טרקלין", היכלו של מלך, שאנשים עניים מחפשים אותו בסדרות טלוויזיה כמו "שושלת", או "דאלאס". הזיות כאלה מאפשרות להם להתחמק מן השיגרה של חייהם, שלעתים היא עצובה או כואבת, או שניהם גם יחד, ולהציץ לעולמות אחרים, זוהרים ושמחים. המטיף החרדי מציע לך בדיוק הצצה שכזו ל"טרקלין", כביכול, שאיננו קיים במציאות, להבדיל מהטרקלינים של "דאלאס" או "שושלת", שיש כמותם. ובתחרות השוק, כמו בתחרות שוק, הוא קורא לך כרוכל: עולם-הבא בגרוש! עולם-הבא בגרוש! אצלי הכל בגרוש! בוא אלי! בוא אלי! אצלי הכי זול! "העולם- הבא" שלי יפה יותר, אדום יותר, עסיסי יותר! נצח! נצח בזול! רק תחזור בתשובה ותזכה ב"גן עדן"! גן עדן בזול! גן עדן רק אצלי! בוא תטעם, ותבקש עוד!

טיעון 5: "באנו לעולם הזה בשביל להיות מיקסרים? לאכול, לטחון ולהוציא? אדם אוכל, טוחן, ומוציא. אחר-כך - רק מתחתן עם מיקסרית. גם היא אוכלת, טוחנת ומוציאה. אחרי זה הם מביאים מיקסרים קטנים. משפחת מיקסרוביץ"...

התשובה: מצחיק את הדבילים! מי שזה באמת מצחיק אותו, קשה לומר שיש לו טעם משובח במיוחד, או שהכיר מעודו הומור טוב מהו. אפשר לחשוב, שה"מיקסר" הזה, שהמציא את הרעיון "המחוכם" הזה לשאלת החיים, אינו אוכל, אינו טוחן, אינו פולט, אינו מפריש, אינו נופח, אינו מקיא, אינו יורק, אינו מתחתן עם "מיקסרית", ואינו מביא לעולם "מיקסרים" קטנים. דווקא הגיעה שמועה לאוזנינו, שמטיפים מסויימים מייצרים הרבה מאד "מיקסרים" קטנים, שאוכלים, טוחנים ופולטים, רק ששמם, משום מה, איננו מיקסרוביץ'.

לעניין - מה, בעצם, עושה כאן המטיף, ומה כוונתו המוסווית? המטיף מבקש להעביר מסר, שחייך - כחילוני בעולם הזה - הם חיים "ביולוגיים", עשיית צרכים חייתיים בלבד, כאכילה והפרשה, בלא שום "מעשה רוחני", כביכול. לצורך זה הוא משתמש בשלושה כלים לשכנוע:

א. משחיל מילים מעולם המעשה המודרני, ברמת ההפשטה הנמוכה ביותר, כפתרון פשטני וזול, כביכול, לשאלות נשגבות באמת, ברמה הפילוסופית, על תכלית חיי האדם. הבדלי הרמה יוצרים מצב של חוסר איזון, והפרת האיזון הרגיל מעוררת צחוק. ממש כמו אותו צחוק, המתעורר כשאדם מאבד את שיווי משקלו, מחליק על קליפת בננה, ונופל - מצבים שמתאימים לתכנית ההיתולית "פיספוסים", ולא לטיעונים שאמורים להיות רציניים ולשמש בסיס לקבלת החלטות גורליות בחיים.

ב. מציג בצורה קיצונית את העולם שלו כעולם נשגב ונעלה ("תכלית", "בשביל") ואת העולם שלנו, החילוני, שאותו הוא מנסה לתקוף, כעולם רדוד, וגטאטיבי (שמכיל פעולות של צרכי הקיום בלבד), חסרי כל רוחניות: "אוכל, טוחן, מוציא". מעטים הם האנשים, שתיאוריו של המטיף התורן הם, אכן, תוכן חייהם. גם ציירי המערות הקדמוניים בספרד ובצרפת עסקו באמנות, לא כל שכן החברה בת- התרבות בימינו. אבל גם אלה שאינם עוסקים ב"רוחניות" כחלק מחייהם, פעילותם כוללת הרבה מעבר לעשייה הביולוגית, המעליבה, של המטיף: קריאה, לימוד, מוסיקה, שירה, בילוי תרבותי ורוחני בקולנוע ותיאטרון, ספורט, והרבה דברים נוספים. העולם הרוחני של האדם, בעיקר החופשי, מלא וגדוש באנשי יצירה רוחנית אמיתית: מדעית, אמנותית, טכנולוגית; מפתחים תרופות וכלים להצלת חיי- אדם, יוצרים יצירות אמנות אלמותיות לרומם את רוחו, יוצרים חלליות לחקר סודות הבריאה והיקום, להגברת התקשורת עלי אדמות, ולמציאת פתרונות לאיכות החיים בעולמנו.

ג. תיאור זה של "אוכל, טוחן ומוציא" מתאים לבעלי-חיים, אולי גם לבני-אדם שפועלים כמו רובוטים, על פי ציוויים מבחוץ, ולא על פי החלטות אישיות שלהם. התיאור הזה של "אוכל, טוחן, מוציא" יכול להתאים למי שאמנם רואה בעולם הזה רק "פרוזדור", ולכן גם אינו משקיע בו, אך לא למי שרואה את חייו כטרקלין, כאן ועכשיו, בעולם הזה, האחד והיחיד.

טיעון 6: "כמה אתם אוכלים, בלי עין הרע, אתם יודעים? למעלה מטון בשנה. משאית אוכל. אם יחיה 100 שנה זה יהיה 100 טון, אונייה. אתה מאמין שאנייה תעבור לך דרך הגרון?"

התשובה: מצער לראות, לשמוע ולקרוא, שיש אנשים שזבל משמש להם מזון רוחני. מה יש, בעצם, בקטע זה?

א. ראשית לכל - חוסר כל חשיבות. וכי מי איננו אוכל? הראית מישהו שאינו אוכל? אפילו "קדוש", או "מקובל", או "האדמו"ר", או "מחזיר בתשובה"? מה, הם לא אוכלים? ואם הם אוכלים רק חצי טון, או רבע טון בשנה, ולא "אוניה" שלימה, אלא חצי "אוניה", או רבע, או "ספינת מפרשים" בלבד, אז מה? האם זה משנה את העובדה, שגם הם, בעצם, לגירסת המטיף התורן, "מיקסרים" ("אוכלים, טוחנים, מוציאים")?

ב. הגזמות. זה תמיד עובד על מי שמתעצל לחשוב בעצמו. צא וחשב: כדי לאכול טון- אלף קילוגרמים בשנה, זה 3 קילו ביממה. האמנם? והאמנם כולם? גם תינוק, זקן וילד? גם מי שחולה או שומר על דיאטה? גם מחציתה הרעבה של האנושות?

ג. מה משמעות יש לחישוב הרב-שנתי הזה? כלום מי שחי פחות, למשל רק 50 שנה, נחשב לאדם ערכי יותר מזה שחי 100 שנה בגלל העובדה, שהוא אכל פחות? (בהזדמנות זאת נשמח מאד להכיר אישית שניים-שלושה שחיים מאה שנים...). מתושלח, סבו של נוח, חי על פי התורה 969 שנה (בראשית ה'/כ"ה -כ"ו); נוח חי 950 שנה (בראשית ט'/כ"ט); תרח, דור שמיני לשם, בנו של נוח, חי 205 שנה (בראשית י"א/ל"ב), וחיי אברהם אבינו היו 175 שנה (בראשית כ"ה/ז'). אז מה? האם חייו של אברהם שווים פחות מחייו של תרח? ובכלל - מה הקשר בין 175 טונות האוכל (מאה שבעים וחמש "משאיות", או לחילופין - שתי "אוניות" בגרון, לגירסת אמנון), שאכל אברהם אבינו, לעובדה שהוא נחשב לאבי האומה? אם לכמות האוכל יש משמעות שלילית, הרי אברהם אבינו אכל כמעט כפול מחילוני חוטא! ואם משמעותה חיובית - הוא אכל עשירית מכמות האוכל שאכל סב-סבו הגדול מתושלח... ואיך כל זה מסתדר עם העובדה, שבימי מתושלח, נוח ואברהם לא היה מיקסר בעולם? אז איזה כינוי ידביק להם המטיף? טחנת קמח? אבני-ריחיים? מה בדיוק?

ד. התיאור הציורי "אונייה של אוכל בגרון" לא בא אלא לשם לגלוג, ועל המלגלג אמרו חכמינו "טול קורה מבין עיניך". שאם האכילה לכשעצמה היא פסולה, והזלילה - מגונה, ילך נא מטיפנו היקר אצל ה"טישים" של רבותיו, יראה, ימנה ויספור את מספר הזוללים, ואת כמויות האוכל הניגרות לגרונם כ"אוניות", או "משאיות", או "טרקטורים", או "שופלדוזרים" - הכל על פי הלשון והלצון, בטרם ינסה ללגלג על אחרים, שאינם מתפעלים מן ה"רוחניות" הנשגבה שבהטפה הנלוזה, ובוודאי אינם חיים על פיה.

בשאלה זו של המטיף יש כוונה ברורה ללגלג, והלגלוג הוא נשק למטיפים, באמצעותו הם יוצרים הפרדה מלאכותית, אבל מתקבלת על דעת השומע, שכל אלה שהם "בצד שלי" הם כשרים, טובים, ראויים, בעוד ש"האחרים", אלו ש"בצד השני", הם פסולים, רעים ובלתי ראויים לשום דבר.

טיעון 7: "וכמה בן אדם שוקל כשנפטר מהעולם? בקושי 50 ק"ג. כל החיים עבד, שעות נוספות, דולרים, מטבעות, בורסה, בסוף נשארו 50 ק"ג ממאה טון, וכל זה יהיה מאכל לתולעים, כמו 'דוגלי' לכלבים"...

התשובה: הלגלוג נמשך, כמובן, בלא שום קשר למשהו ענייני. מה אתה מקשקש? כלום אנשים דתיים וחרדיים אינם מתים כשהם מותירים מתחת לתכריכיהם 50 קילוגרמים? מה, הם לא עבדו כל חייהם (לבד מהמשתמטים)? לא עבדו שעות נוספות? האם לא שמענו על דתיים וחרדיים שגלגלו מיליוני דולרים, בבורסה ומחוצה לה? אז מה, האם מה שקובע איננו מה שהאדם עושה בחייו, אלא מה שיקרה לגופו לאחר מותו? האם גופו של "שומר מיצוות" לא יהיה מאכל לתולעים כמו 'דוגלי' לכלבים? אולי התולעים שלו כשרות? תולעים שעברו הכשר בד"ץ? תולעים שניקרו להן את גיד הנשה? תשמע, בנאדם: ללגלג יכול כל אחד, זה קל מאד! הרבה יותר קל מלעבוד, למשל, או ליצור, או להיות בן תרבות. אז אמור לו, למטיף: אל תבוא אלינו עם זיבולי-השכל שלך! מצא לך את קהל היעד שלך בביתך, בין ה"מיקסרים" שלך, בין "משאיות" האוכל ו"אוניות" המשקה. לנו יש נושאים חשובים וערכיים יותר לעסוק בהם!

טיעון 8: "איך ייתכן, שבן-אדם בן 70 שנה, בונים אותו, הוא בשיא שלו, איך יכול להיות שעכשיו, כשהוא יכול להתחיל לחיות, הוא הופך עפר?"

התשובה: לזה קוראים דמגוגיה זולה. פתאום האדם הופך לעפר במלאת לו 70 שנה. והרי רק לפני רגע הוא חי 100 שנה! נו טוב, שם זה היה הכרחי לשם חישובי כמויות האוכל, על מנת להגיע למשאית, או לאונייה. גם ה"עפר" הוא חידוש, שכן לפני דקותיים היה הנפטר מזון לתולעים, כמו "דוגלי" לכלבים. המטיף סבור, מן הסתם, שכל מאזיניו מטומטמים, ושאינם יודעים להבחין בין דוגלי לבין תולעים ולבין עפר. אלא מאי? הוא משתמש בקלישאה התנ"כית - "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג'/כ') ואיננו יודע, כנראה, שכוונת הכתוב היא "לשוב אל העפר", להיטמן בו", ולא "להפוך לעפר". אבל אדם בור - הרי לא רק את זאת אינו יודע...

טיעון 9: "אוי, אוי, נאנח ר' יצחק, צריך לקיים מצוות, כדי להגיע לשלמות, כדי לזכות בחיי העולם הבא".

התשובה: אז עד עכשיו כבר הוכיח לך יצחק שיש "עולם הבא"? וגם שתגיע אליו רק אם תגיע ל"שלימות"? והוא גם הסביר לך בדיוק מה זו "שלימות"? והוא גם הוכיח לך, חד וחלק, שחור על גבי לבן, שקיום המצוות מוביל ל"שלימות" ול"עולם הבא"? מטיפנו "האינטליגנטי" והמצוחצח שוזר לך מין שרשרת, שבה אין אף חוליה שנובעת מקודמתה, ואף חוליה איננה קשורה לזו שאחריה. אז עכשיו הבנת את זה, ברוך? אם זה באמת משכנע אותך - רוץ מהר, וחזור בתשובה, פן תאחר! זה מגיע לך! תואם את מוחך ככפפה ליד!

טיעון 10: "יש חיים אחרי המוות", מצטט אותו מחבר המאמר. "הוא (המטיף) מספר, שהכיר 12 אנשים שמתו מוות קליני, והם ספרו לו איך נשמתם יצאה מגופם, ריחפה כמה שריחפה מעל לגוף, ראתה אותו, פגשה ידידים שנפטרו, ואחר כך שבה לגוף".

התשובה: גם אנחנו מכירים לפחות 12 פסיכיאטרים, שכל אחד מהם מכיר לפחות 12 אנשים, שסיפרו שהם נפוליאון. אז מה? כבר אסור לספר? וכל אחד משנים-עשר כפול שנים-עשר נפוליאונים הללו בטוח בצדקת דבריו, ונשבע בנקיטת-חפץ, שהוא הנפוליאון, ואין אחר! האם טענתם של 144 הנפוליאונים הללו הופכת את דבריהם לאמיתיים? לנכונים? חוץ מזה, אנו מכירים עוד 12 מופלאים: היו אלה 12 השליחים, שיצאו בתחילת האלף הראשון לספירת הנוצרים, להפיץ בעולם את דבר אלוהותו ומשיחיותו של ישו הנוצרי. אז מה, כלום הם צדקו, בגין היותם 12 בעלי דעה מסויימת? האם לעובדה זו יש בכלל משמעות של "אמת"?

מה בכלל יודע המטיף על מוות מהבחינה הרפואית? האם הוא רופא, או מדען? האם למד רפואה, או ביולוגיה, ועסק במחקר, וקרא ספרות מדעית מקצועית? מנין הביטחון שמדובר בהליך של "כמעט- מוות"? ומה הבסיס המקצועי לדיבוריו על "מוות קליני"? מה הוא יודע על השפעת חוסר חמצן על המוח? על השפעת תרופות שונות על הלוצינאציות (תעתועי-הזייה)? האם שקל את הדמיון בין הלוצינאציות במצבים כאלו, להלוצינאציות בנטילת סמים? ומה משקלו של המספר "12" כראייה מוכחת? האם אינך סבור, שרופאים רואים בחייהם מספר זה כפול אלף של בני-אדם, שמתים בבתי- חולים או במוסדות בהם הם עובדים, ולהם ידע "קצת" יותר רב וניסיון יותר גדול מזה של המטיף התורן? אז מדוע אין הם, כולם, עומדים בתור ל"חזרה בתשובה"?

טיעון 11: "עשו סיאנס לזוהר ארגוב, ביקשו לדעת מה קורה אתו. הוא אמר, שהוא בכף הקלע. שאלו מה אפשר לעשות בשבילו, אמר: לא להשמיע יותר את הקלטות שלו. מה עוד אפשר לעשות? שאלו. שהבן שלי יחזור בתשובה. שיילך לאמנון יצחק, שיחזיר אותו בתשובה. ובאמת, גילי הגיע אלי, מבלי שידע בכלל על הסיאנס".

התשובה: נושא הסיאנסים במערך ההטפות להתחרדות ו"כף הקלע" נדונים בספר זה בהרחבה בפרקים הבאים. כמו בקטעים הקודמים, המטיף מוליך את המאזין-הקורא למלכודת פתאים. הוא מציב בפניו נתון אקסיומטי, כמו - "תכלית", "בשביל", ויוצא מנקודת הנחה, שהמאזין-הקורא בולע את הפיתיון, ומכאן דרכו סלולה וחופשית. מי עשה סיאנס, והעלה באוב את זוהר ארגוב? האם אתה מאמין כפתי קטן לכל סיפור? אמר אז אמר! דבריו משולים לשלשול, שבטעות החליף את פתח יציאתו. הרי מדובר בנושא השייך לתחום המיסטי, לתחום של אמונה רגשנית, שלבד מסיפורים, או סרטי- בלהה, אין לה בסיס בחיי המציאות. אם, אמנם, הגיע גילי, בנו של ארגוב, לאדון אמנון - ברור שהוא לא ידע על "סיאנס"! הרי גם אין ראייה לקיומו המעשי של הסיאנס! מי שהזה את הסיאנס יכול היה להזותו לאחר שגילי בא אל אדון אמנון, וכמו בשיטות אחרות של מיסטיקה, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם, ולהגיע ל"הוכחה", המשכנעת את מי שמבקש להשתכנע מראיות כאלה.

צר לנו על בנו של זוהר ארגוב, שהתייתם מאב. לא אנושי נראה הדבר בעינינו לערב את הבן, ואת אביו ז"ל, עם מאמצים אישיים של מטיף תורן להשפיע על בני-אדם אחרים בנושאים, שרחוקים מכבוד האדם. נראה לנו, שכבוד האדם, שנקבע כחוק במדינת ישראל לאדם בחייו, חייב להישמר ולהתכבד גם, ובעיקר, לאחר מותו. וכי לא ההלכה היהדות היא שקבעה: "אחרי מות" "קדושים" "אמור"?

טיעון 12: "מה קורה שם, שואלים אותו, באמת כל כך נורא? הו, אומר... הרבה יותר. אם אדם ישים רק גפרור אחד, כאן, מתחת ליד, דקה, יכול לסבול את האש? לא יכול. תארו לכם, שגיהנום זה רק גפרור, אבל שמים אותו שם לנצח, על הגפרור, ואתה לא יכול לעשות פו-פו-פו. ולהרגיע אתכם? השמש זה הגפרור, שמדליקים את הגיהנום. הגיהנום זה פי כמה וכמה".

התשובה: במערך ההטפות להתחרדות יש מספר שלבים. בפרק קודם בספר זה התוודעת כבר לתיאור מפורט אודות התהליך. לשיאו מגיע תהליך התיחרוד בהפחדות: ההפחדה היא כלי נשק יעיל בידיו של המטיף. המטיף התורן, במקרה הנדון, מתייחס למושגים מיסטיים כמו גיהנום, אש הגיהנום, הסבל מהאש בגיהנום, כאל מושגים ידועים, בדוקים ומוכחים. הוא איננו מוכיח את קיומם, אלא מתייחס אליך, המאזין-הקורא, כפתי שמאמין לכל דבר. אם אתה מאמין לבסיס הסיפור, הדרך להפחדה פתוחה בפני המטיף: ככל שילבה את האש, ככל שיתאר את הסבל במונחים רגשיים, כן תתהדק אחיזת הוו של חכתו בחיך המאזין. מי סיפר על מה שקורה שם, בעולם שאיש לא היה בו, ולכן איש גם לא חזר ממנו? כלום היה לפחות איזה מסכן אחד, שנצלה באש הגיהנום כל כך הרבה זמן, וחזר לספר לאדון אמנון מה שקרה לו, וכיצד? מי בדיוק מדד את חומה של אש הגיהנום שידע לספר, שהיא עזה כמו השמש? ואם היה כזה, וחזר, וסיפר, מיהו, והיכן הוא? מי שלחו, ומי החזירו? והיאך זכה והציץ, וראה, ולא נשרף כליל באותה "אש נוראה"? מיהו המחזיק בידיו את כל ה"סודות" הכמוסים הללו ומגלה זאת רק לאמנון? ומדוע?

השמעת פעם על המושג "סאדיזם"? סדיסט הוא אדם, השואב נחת מכאביו, מפחדיו ומסבלו של הזולת. הסדיסט נהנה לראות בני-אדם מפרפרים מפחד, מזיעים זיעה קרה מסכנות שעלולות - כך מספר הוא להם - לקרות להם, בחייהם, או במותם, או לאחר מותם, בגיהנום שהוא בחר לעצמו לתארו בפניהם. צא וחשוב, בחור, מיהו זה שמספר, אפוא, את סיפוריו על הגיהנום ועל כף הקלע, ומה שם ראוי לו!

טיעון 13: "אז תגיד לי, למה ילד בן שנתיים, שלא חטא, מת?" צועק לו מתלבט אחר מקצה האולם. "אני אוהב את השאלות האלה. כל מי שנלקח לפני גיל 13, זה לא בגלל עכשיו. זה לא בגלל פגם ביצור. זה מכוון. הנשמה המסויימת הגיעה מגילגול קודם, נניח התקפת מחבלים, טה-טה-טה, ירו בבן שנתיים ונהרג. אותה נשמה היא בעצם נשמה של רוצח מגלגול קודם, והיא חוזרת מתוקנת לעולם העליון ומקבלת שכרה. זה חסד של בורא-עולם, לתקן עבירות של עולם".

התשובה: קשה להימנע מהמחשבה, שהמשחק "שאלה-תשובה" שמופגן כאן מתוכנן מראש. המתחרד התורן "אוהב את השאלות האלה"! מה זה אוהב! אהבת-נפש ממש! תשאלו, תשאלו, עדר פתאים, הוא אומר בלבו, תשאלו, ובהזדמנות זו עלו בחכתי! הוא "אוהב את השאלות האלה", על ילדים בני שנתיים שמתים. ממש תענוג. חבל שלא שאלו איך הם מתו, ואיך הם מבלים בגיהנום, ומה הטמפרטורה שם, בכף הקלע - שהרי את הכל הוא יודע, המומחה שלנו לענייני עולם-הבא. היית מקבל תשובות אינסטנט על כל שאלה. ביג-דיל.

ואז מגיע הרגע הגדול של הפגנת הידע הנאור, המידע המשכיל, הפרטים שנרכשו לאחר לימוד רב שנים באוניברסיטאות יוקרה, ומחקר-חיים במדעים, כל מה שתרצו: "הנשמה מגיעה מגלגול קודם. טה-טה-טה". הנוסח המדעי ובחירת המלים הרהוטות, בעלות המשמעות הרוחנית הנעלה "טה-טה-טה", כמו גם ב"הרצאה" הקודמת "פו-פו-פו", אלו הן הנוסחאות החדשניות ביותר של המחקר המדעי באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במוסדות התמנון הצוחק. יש המוסיפים לאלו גם "קה-קה-קה", או פה-פה-פה", שהן המילה האחרונה ברמה הגבוהה ביותר בהסבר המדעי שאפשר לתת, נכון להיום, לתהליכי החיים, שזה עתה, אוט-אוט-אוט נחקרים במוסדות הגבוהים של מערכת התיחרוד.

המטיף התורן יודע לא רק את מסלול נדודיה של נשמת הילד בן השנתיים שמת, אלא גם יודע שזה דווקא בסדר גמור: "זה חסד של בורא-עולם". הכל הוא יודע, מטיפנו המוכשר. ממש גאון. אמנון הגאון. יש לו בקיאות ומומחיות בלתי רגילה בכוונותיו של אלוהים, בורא-עולם, ויש לו כל התשובות לכל השאלות שבעולם בנושא זה. בכל הבליל העצום הזה של תשובות, שנשפכות מגרונו כאנייה פרוצת-דפנות, הוא אף פעם אינו אומר, בצניעותו כי רבה, את התשובה המאד מובנת והמקובלת "אינני יודע". הוא יודע בדיוק מדוע "הקדוש ברוך הוא" הורג ילד בן שנתיים, הוא יודע את כל הביוגרפיה של הילד המסכן ב"גילגוליו" הקודמים, בלא "אולי", "ייתכן", או "אפשר ש", אלא בעזות- מצח ודאית: "אותה נשמה היא בעצם נשמה של רוצח מגלגול קודם". הכל הוא יודע. גם על החטא הקודם של הילד, שהיה רוצח (ואולי רק סתם גנב? ואולי שודד? או אנס? מהיכן הידע המופלג הזה, המעביר בנו רטט של סגידה?)

טיעון 14: "בעוד כמה שנים", הוא מספר להם, "יעברו חילונים ברחובות, ואנשים יגידו: אה, ראית? חילוני עבר". לא יהיו כבר כאלה. אולי יישאר אחד במוזיאון, בתור מאובן מהדורות הקודמים".

התשובה: הוא לא רק איש מדע, בעל ידע בנבכי העבר, ולא רק איש קשר עם רבונו-של-עולם. הוא יודע לא רק על גורלך, קורא יקר, בגילגוליך הקודמים, אלא הוא גם נביא העתיד. הוא יודע בדיוק מה יקרה בעוד כמה שנים. האם זכור לך משפטם של חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים"? (ב"ב י"ב; זהר ב' ה': ו', ק"ע).

הזמן נזיל מאד אצל ידידנו המלומד. רגע אחד הוא אומר "בעוד כמה שנים יעברו חילונים ברחובות", ורגע לאחר מכן "לא יהיו כבר כאלה. אולי יישאר אחד במוזיאון, בתור מאובן". צ'יק-צ'ק הלכו ככה כמה שנים ברגע. מעניין גם לדעת, בכמה מוזיאונים בחייו הדתיים ביקר ידידנו המומחה? כמה שעות הקדיש לכל ביקור? ממי בדיוק קבל הדרכה? ומה למד מההדרכה שקבל וממה שראה במוזיאונים?

לא מידע ולא נבואה הם הבסיס לדברים אלו. זו, למעשה, כקודמתה, אינה אלא הפחדה ברורה ותכליתית: חזור בתשובה, חילוני מטומטם! חזור מהר! שאם לא כן - תהפוך, בתוך זמן קצר, לחתיכת מאובן באיזה מוזיאון. ואנחנו, החרדים הנאורים והמלומדים, שכל חיינו מוקדשים למדע, ומוזיאונים הם בתי-אולפנא לנו ולתורתנו, נבוא לבקרך שם. נפשפש באבק שיוסר ממאובניך, ונוכיח שוב, שכל המאובנים הם הבל הבלים של התורה החילונית! כשם שההוכחות על גילו של העולם באמצעות מאובנים ורדיו-אקטיביות הבל הן! ואם המאובנים הם הבל, פרי יצירתם של החילונים הטמאים, גם אתה לא מאובן אתה, אלא דפוק-מוח, כסיל טמא, חוטא מרושע, ואפס אפסים. אז חזור מהר בתשובה, כי זוהי התכלית היחידה שנותרה לך ולחייך...

כלום קיימת דרך אחרת להתמודד עם כסילות? וכבר אמרו חכמים מאתנו: עם כסיל תתכסל, ואידך זיל גמור... הקטעים שהבאנו ושהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" הם דוגמא אחת מני רבות, מהים של "דברי החכמה והמידע המדעי", בהם ממלאים מטיפים למיניהם קלטות, חוברות, סמינרים והרצאות. "מפעל הקלטות שלו הפיץ עד כה כ- 10 מיליון קלטות", נאמר בכתבה. מי אמר, שכמות היא תחליף הולם לאיכות? אם תכפיל אפס אחד ב- 10 מיליון פעמים, תמיד תקבל אפס אחד. אפילו לא שני אפסים. זהו חוק המתימטיקה הפשוטה. למרבית הצער, יש מי שאיננו יודע להבחין בין איכות לכמות, ומתרשם!

בערימות העגבניות הנערמות בשוק, אל תמהר לקנות את הזול, או את הזמין, או מה שקרוב אליך מכל: ברור נא מתחת לשורה העליונה, והיווכח, כמה רבות הן העגבניות הרקובות שמתחתיה. אם הגעת עד לפרק זה בספר, בוודאי אינך נמנה עם אלו שאינם מבחינים בין כמות לאיכות. בכוחך להתמודד עתה עם כל קלטת, ועם כל הטפה, בראש פתוח, או, וזאת עדיף, לוותר מראש על בזבוז זמן יקר בהקשבה לתוכנה. האיוולת, אמר מי שאמר, נשארת איוולת. רק הפראייר מתחלף...

זאת ועוד: מה משמעות יש, בכלל, לכמות הקלטות שהופצו, מרביתן בחינם, או במחיר סמלי? לדידה של התשובה ל"תשובה", המשמעות היא, שלמפיץ יש הרבה מאד כסף. זה הכל. אלפי קלטות מוכנסות לאלפי תיבות דואר בבתים, ומוצאות דרכן הישר לפח הזבל, וטרם נעשה מחקר, שישווה את מספר הקלטות הנשמעות לאלו שנזרקות מיד.

ערך את הדף בגירסתו המקורית: עומר