תפקידו של בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) כמוסד שיפוטי הוא לשמור על קיומו של שלטון החוק, כלומר, להבטיח את חוקיות פעולתן של רשויות השלטון וזאת הוא עושה באמצעות כלים של ביקורת שיפוטית, כמו למשל באמצעות הקביעה, כי בפעולה מסוימת של הרשות היא חרגה מסמכותה ועל כן פעולה זו של הרשות בטלה. כלומר, להבדיל מערכאה אזרחית, בג"צ אינו דן בסכסוך בין שני פרטים, אלא הוא דן בסכסוך בין הפרט לבין הרשות.
להלן מספר דוגמאות לענינים עליהם ניתן לעתור לבג"צ:
- אי חוקיות של חוק שהכנסת חוקקה, למשל משום שהוא פוגע בזכות חוקתית או משום שלא התקבל בפרוצדורה הראויה ועל כן, מתבקש ביטולו של החוק.
- חוסר סבירות של החלטה שקיבלה רשות.
- העדר פעולה מצדה של הרשות כאשר פעולה שכזו נדרשת.
בג"צ הינו חלק מבית המשפט העליון והשופטים, הדנים בו, הינם אותם השופטים הדנים בערעורים המוגשים לבית המשפט העליון. אלא שלהבדיל מהדיון ה"רגיל" בבית המשפט העליון - הערעור - בג"צ הדן בענין המצוי לפניו, דן בו כערכאה ראשונה ואחרונה, כלומר כערכאה היחידה.
סדר הדין החל בבג"צ מוסדר באמצעות תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, שם מפורטת, בין היתר, הפרוצדורה בה יש להגיש עתירה לבג"צ ומה יש לכלול בה וכן האופן בו מתקיים הדיון.
על מנת להתחיל קיומו של דיון בבג"צ, יש ראשית להגיש עתירה. עתירה יכולה להיות מוגשת על ידי אדם פרטי שיש לו ענין ממשי בנשוא העתירה, בין אם הוא מיוצג על ידי עורך דין ובין אם לאו, או על ידי עותר ציבורי והגשתה כרוכה בתשלום אגרה.
כעקרון, הסעדים אותם מבקש העותר מנוסחים כצווים על תנאי, שלאחר מכן יכולים להפוך לצווים מוחלטים, ובהם מבוקש הענין הנעתר. לדוגמא, כאשר מבקש העותר, כי החלטה מסוימת של רשות תבוטל, שכן היא אינה סבירה, הוא מבקש בעתירתו, כי בית המשפט יוציא צו על תנאי המחייב את הרשות לנמק מדוע ההחלטה לא תבוטל, שכן לטענתו ההחלטה אינה סבירה. היה והרשות לא הצליחה לשכנע את בג"צ בסבירות ההחלטה, יכול בג"צ להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט המבטל את החלטת הרשות.
לצד הצו על תנאי יכול העותר לבקש צו ביניים, אשר מטרתו, על פי רוב, לשמר את המצב כפי שהוא, על מנת שלא יעשו פעולות שישנו את המצב ויסכלו את מימוש הצו על תנאי, היה ויהפוך לצו מוחלט. צו הביניים דומה לצו זמני הניתן על ידי בית המשפט בדיון אזרחי. דוגמא לצו ביניים, הינו צו האוסר מימוש של החלטה, שקיבלה הרשות, עד שתוכרע העתירה עצמה. כך למשל צו ביניים שימנע הריסתו של בית בטרם תתברר חוקיות צו ההריסה, שכן מרגע שיהרס הבית מה טעם יהיה בהכרעה בשאלה האם הצו שמכוחו הוא נהרס חוקי או לא?
אופיו של הדיון המתקיים בבג"צ שונה מזה המתקיים בערכאה אזרחית, בכך שבדרך כלל אין הליך של חקירות עדים והבאת ראיות. במובן זה, ההליך בבג"צ מבוסס על "אמון" ועל כן נדרשת רמה גבוהה של גילוי מצדו של העותר לגבי כל העובדות הרלבנטיות לעתירה (גם אלה שאינן "נוחות" לו) וכמו כן כי העותר בא בניקיון כפיים.
שוני נוסף בין ההליך הבג"צי לבין ההליך בערכאה האזרחית, הינו מהירות הדיון - הדיון בבג"צ מהיר יותר ואורך פרק זמן, הקצר בהרבה מזה הנהוג בערכאה אזרחית (העלול לעיתים לארוך שנים רבות).
המתעניינים בהליך בבג"צ מוזמנים לעיין בספרו של עורך דין רענן הר זהב "סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק" וכן בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984.
|
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
