המניע שלו זה לא אמונתו באלהים, המניע שלו הוא משהו אחר לגמרי

מאת יהושע (שם בדוי) - אדם שחי בקהילה החרדית

את המכתב הבא קיבלנו מגולש חרדי באתר, במסגרת התכתבות קצרה שניהלנו איתו. מצאנו את הדברים מעניינים ובחרנו להביא אותם בפניכם. ביצענו עריכה לשונית מינימלית מבלי לפגוע בתוכן הדברים.

אני לא יכול להתאפק מלגולל את מחשבותי של משך תקופה ארוכה, כשיש לי כבר מישהו שמוכן לשמוע. בתקווה להבנה.

אתמקד בנקודה אחת מתוך דברים שכתבתם אלי: 'הביטוי "יוצא בשאלה" הוא מבלבל. האם הכוונה למי ששינה את אמונתו או למי ששינה את מנהגיו עקב כך? יש שיאמרו שאתה עצמך כבר "יצאת בשאלה".'

אז לפני שאנקוט את עמדתי בבלבול הזה, אתחיל:

אחת ממטרות העמותה שלכם (לפי הבנתי) היא מיגור תופעת ה'כפייה דתית'.

אז אני חושב לתת לכם 'טיפ' אחד שיעזור לכם להגיע אל המטרה הנכספת. לדעתי קיים כיוון נוסף לפעולה, שלא ראיתי שאתם מקדישים לו תשומת לב, ושבכוחו לקדם את המטרה שלכם. שווה לכם לפחות לנסות.

כדי לחדד את הרעיון, אני מוכרח להרחיב קצת.

אני מבהיר מראש: כשאני משתמש בביטויים כגון 'תופעות שכיחות' וכדומה, אינני מתיימר להגיד זאת בבטחון מלא, כי הרי לא עשיתי שום סקרים בנושא. בכל זאת אני מתכוון לכך שאני מניח כי דברי נכונים על פי ההערכות וההשערות שלי כצופה מן הצד. (באופן כללי, אני מאוד לא אוהב כאשר אנשים אומרים דברים בבטיחות אמיצה, ללא שום מקור.)

הבהרה נוספת: אני מדבר על עולם החרדי, ולא על הדתי-לאומי, כי אני לא יודע מה קורה שם.

המניע שלו זה לא אמונתו באלהים, המניע שלו הוא משהו אחר לגמרי

כשנאבקים עם קבוצה מסויימת, צריך ראשית להבין אותם מתוכם, לנסות להבין מה המניע לכל המעשים המשונים האלו - דבר שלדעתי קשה מאוד לחילוני ממוצע (ואולי אפילו ליותר מממוצע) להבין. אני רואה את זה מתוך דבריהם של חילוניים: הם לא שופטים נכון את הלך מחשבתו של החרדי, מה שלדעתי הוא כישלון בתחילת הדרך, כי כאשר מכים צריך לדעת איפה להכות. (אם מפריעים לכם הביטויים 'מאבק' ו'הכאה', אז בבקשה השתמשו ב"מכבסת המילים", והחליפו אותם עם מה שאתם רוצים.)

בעולם החילוני מבינים את החרדי כמאמין באלהים, וזה המניע אותו לעשות את כל מה שהוא עושה. כאן אני רוצה להבהיר: לא! המניע שלו זה לא אמונתו באלהים, המניע שלו הוא משהו אחר לגמרי.

וכדי להבין מה כן מניע אותו, אקח דוגמה אחת מתוך רבות, למה שקורה בעולם החרדי:

מי שלמד תורה והלכה, יכול להוכיח בקלות, שלפי חוקי התורה וההלכה האיסור של "לשון הרע" הוא הרבה הרבה יותר חמור מן "האיסור" (?) ללבוש חולצה צבעונית עם שרוולים קצרים (עם כיפה. הבה נעזוב עכשיו את מקור החיוב לחבישת הכיפה).

אני מניח שלא תמצאו חרדי אחד שיתווכח עם זה.

אבל למרות זאת אנחנו עדים למה שקורה בשטח: מדברים לשון הרע ללא שום בעיה (יחסית), ואני יכול להעיד שאם תכריחו איזשהו חרדי לדבר לשון הרע, הוא יוכל לישון רגוע בלילה ללא שום נקיפת מצפון. לעומת זאת ביום שילבש חולצה צבעונית, יהיו לו ייסורי מצפון נוראים.

נקודה נוספת למחשבה: כאשר תעשו סקר בקרב קהל היוצאים בשאלה, תשאלו אותם שלוש שאלות:

1. כמה זמן לקח לכם להשתכנע שלא צריך להיות חרדי?
2. כמה זמן לקח לכם להרגיע את נקיפות המצפון כאשר עשיתם משהו שמנוגד לחוקי התורה וההלכה?
3. כמה זמן לקח לכם להשתלב בחברה הכללית?

אני משער שהזמן הקצר ביותר יהיה בתשובה מספר 1. יתרה מכך, אני חושב שמספר לא מבוטל יגידו שבעצם שלב מספר 1 לא התקיים כלל...

אני חושב שאפשר להסיק מכל זה בקלות שלא מדובר פה ב"אמונה" באלהים, רק מדובר פה בלחץ חברתי אדיר, חברה שיש בה כללים שונים ומשונים מסיבות כאלו ואחרות. חלקם מבוססים על המסורת היהודית, ורובם השתרש במשך השנים, כפי שמקורות של החרדים עצמם מעידים. אחד מכללי החברה הוא ה"אמונה באלהים" (שדווקא כלל זה, כל עוד לא מדובר בפעולות מעשיות, גם לא הכי קובע).

כל חרדי מגיל אפס - לא מאפשרים לו לתקשר עם העולם החיצוני

אז אנחנו חייבים להגדיר את מושג ה"אמונה" בעולם החרדי (להבדיל מהבנת המושג בעולם החילוני, ובעולם החוזרים בתשובה בכלל).

אם ננסה לנתח את הלך המחשבה של חרדי ממוצע מן השורה, כמובן שכולם שונים ואי אפשר להשוות אדם לחברו. בכל זאת נראה לי שניתן לחלק אותם לקבוצות:

קבוצה א'

קודם כל - הקבוצה שלא חושבת (קבוצה גדולה, לצערי). אנשים שלא מנסים להפריך מוסכמות, זאת אומרת: "אמא אמרה לי ככה, וזהו! אל תבלבל לי את הראש!" רוב הפעמים מדובר באנשים שבכל מיני מצבים בחייהם הם גם מתנהגים כך. הם מאמינים לכל רוח שנושבת בסביבה, לא מנסים להבין על מה ולמה. מספיקה להם הטענה המשכנעת: "הרי כולם אומרים ככה! הרי זה כתוב בעיתון/בספר!" הם לא סומכים על החשיבה העצמאית שלהם, ולרוב זה נובע מתוך חוסר בטחון עצמי.

אני גם חושב שסביר להניח כי אין הבדל בין גודל הקבוצה הזאת בחברה החרדית לבין גודלה בחברה הכללית, באחוזים כמובן. דוגמה אחת: בציבור הכללי רווחת השיטה הדמוקרטית, שבה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה כל זמן שהוא לא מפריע לאחרים. ובכל זאת רוב מוחץ מהציבור הכללי חושב שהתאבדות עצמית היא פעולה לא לגיטימית, למרות שאפשר לשאול: מה המתאבד עושה רע לאחרים? שיעשה לעצמו מה שהוא רוצה. כמה אנשים חושבים על זה?

קבוצה ב'

שנית - הקבוצה שמפחדת לחשוב 'שונה' מכולם. צריך לקחת בחשבון שכל חרדי מגיל אפס - לא מאפשרים לו לתקשר עם העולם החיצוני. לכן (למרות שהוא יודע על קיומה של קבוצה אחרת גדולה יותר, שלא מאמינה כמונו, בכל זאת) נדמה בעיניו שכל העולם מסתובב סביב החרדים, האבא, הסבא, התורה, וכו'. הוא כל היום חושב רק על דברים שבמסגרת זו, כך שהוא לא נחשף לאנשים שטוענים אחרת. מצטייר בעיניו כביכול, שהסיבה שאנשים אחרים לא מאמינים כמוהו, היא בגלל שהם עצלנים, בעלי תאוות, וכו' (והפעילים החילונים רק מדברים מתוך קנאה למה שקורה ברחובותינו וכו'). אז בקיצור: הוא לא מנסה אפילו לחשוב על הלך מחשבה שונה מכולם!

אם תסתכל בעיתונות החרדית, תראה כיצד לפעמים מנצנץ הלך מחשבה זה. הם חיים סביב עצמם, כל קבוצה קטנה בת 34 וחצי משפחות יש לה כבר קהילה משלה, דעות משלהם, פוליטיקה, יחסי פנים וחוץ. בקיצור, הם חיים בתוך עולם משלהם.

קבוצה ג'

הקבוצה השלישית חושבת לפעמים. מנסים קצת פה ושם לחשוב, אבל היות שהאדם חושב רק מה שהוא רוצה ועל מה שטוב לו, אז הוא לא חושב הרבה. שמעתי דוגמה לכך: כאשר אדם קונה לוטו שנמכר למיליוני משתתפים, לפעמים הסיכויים שלו לזכות הם פחות מהסיכויים שהוא ייהרג היום בתאונת דרכים. ובכל זאת, בדרך כלל, האדם שקנה לוטו חושב יותר על הסיכוי הקלוש של זכייה בלוטו, מהסיכוי להיהרג בתאונת דרכים. ומה ההבדל? כי על זה הוא רוצה לחשוב, ועל זה הוא לא רוצה לחשוב.

אז בדרך כלל אנשים לא חושבים נגד רצונם. וכיוון שכך הוא הדבר, כל חרדי כאשר חושב במושכל לראשונה מחשבה על יציאה בשאלה - תאחזנו חלחלה. זאת מחשבה לא נעימה: הוא רואה את ההשלכות הרבות מספור של כיוון זה, אז איכשהו הוא מנסה להרגיע את מחשבותיו בכפייה עצמית, ומתעלם מזה בכל כוחו. ממשיכים כרגיל ומתחזקים בכל מיני דרכים לחיזוק האמונה (שאני לא יודע מה זאת אומרת בעצם).

כדרך אגב, אביא לך שיטה אחת לחיזוק האמונה, והיא:

מישהו הסביר לי את זה פעם ככה: הוא מניח שכאשר אדם יבטא בשפתיו שוב ושוב, וישנן לעצמו איזשהי עובדה שהוא עצמו יודע שהיא שקר גמור, לבסוף הוא יאמין בה. אם כך הם הדברים בשקר, על אחת כמה וכמה כשמדובר באמת לאמיתה באמתי האמיתות האמיתיים. נראה לי שנוצר כך מושג חדש להגדרת ה"אמונה": אימונים.

קבוצה ד'

הקבוצה הרביעית - אנשים חושבים וגם (חלקם) חכמים, אבל הם לא חושבים אחרת ממה שחינכו אותם בתחום האמונה, בגלל שיש להם סיפוק והנאה מעבודתם בתחום התורני. זה יכול להיות הרב או ראש הישיבה או בחור בלימוד תורה שהוא מאוד אתגרי. זה יכול להיות החסידים בטיש או בהתוועדות או בלימוד החסידות. זה יכול להיות העסקנים בפעולותיהם השונות בניהול מוסדות חינוך או מוסדות חסד או מוסדות החזרה בתשובה. לכן אינם 'רוצים' לחשוב אחרת. הם משוכנעים שמה שקיים אצלם, לא קיים בשום דת אחרת ולא בעולם החילוני. זאת אומרת: הלמדן משוכנע שהמתיקות שבתורה לא קיימת בשום לימוד אחר (למרות שאף פעם לא ניסה). החסיד משוכנע שההרגשות העילאיות הכרוכות במעשיו לא נמצאות בכל העולם (ויותר מכך, זה נותן לו את התחושה שקיים משהו רוחני וכו'). העסקן משוכנע ש"מי כעמך ישראל!"

קבוצה ה'

הקבוצה החמישית - בעלי האידיאולוגיות השונות בתוך זרם העולם החרדי (בין שמדובר בחסידות שמאמינה ברבם, בין שבנטורי קרתא, כת השאלים, וכדומה). כל אלה כבר מאמינים באמונה תפלה נוספת על אמונתם בהלכה, והם עסוקים באמונה שלהם, להתווכח ולשכנע (וכמובן השכנוע עובד ככה: הרי שנינו מסכימים באמיתות התורה, אז מתוך התורה יוצא כך וכך. דבר שאפשר לעשות בכל מה שאתה רוצה, וכמאמר חז"ל: שבעים פנים לתורה, או: יכולנו לטהר את השרץ בק"נ טעמים). והיות שהם כל כך עסוקים בשלהם, הם לא מנסים להוכיח את האקסיומה הראשונה: אמיתות התורה.

קבוצה ו'

הקבוצה השישית - היא קבוצת האמיצים, חושבים וחושבים, ולא מפחדים. אבל בקבוצה הזאת (כמו בכל קבוצה) ישנן גם תתי-קבוצות: תת-קבוצה שרק מעיזה לחשוב, אבל לא מעיזים לעשות (או לא לעשות). תת-קבוצה שמעיזים גם לעשות אבל רק דברים קלים (שכאמור ה"קלות" לא נמדדת לפי המקורות, אלא לפי כללי החברה). יש שגם עושים.

יש פה מאבק (או: רחמנות) על מלכודת שנוצרה מכל מיני סיבות שונות ומשונות, ואזרחים ישראלים רבים נמצאים במלכודת הזאת

למרות שזה נשמע יפה ומסודר כל כך, כמובן שזה לא בדיוק כך. ברור שישנה חפיפה בין הקבוצות, יש אנשים שהם חלק מן הזמן ככה וחלק אחרת, יש אנשים שחושבים ומסתייגים, אבל לא משתכנעים בגלל הפחד, וכאמור, ברגעים עילאיים (במיוחד בהזדמנויות מסויימות: ראש השנה, יום הכיפורים, יום חתונה, עת צרה, וכו') - הם מתעוררים ומחזקים את התחושות המעורפלות.

בכל אופן הנקודה העיקרית שלי היא זו: מבין כל הקבוצות, מעטים מאוד הם המאמינים בוודאות באלהים. רובם שוחים עם הזרם, כל אחד עם הסגנון שלו.

אז רוב המאבק פה לא צריך להיות על הלגיטימיות של ה"חרדיות" (ולא על קיומו של כח עליון - כבר כתבתי שהמאבק לא אמור כלל להיכנס לכל הנושא הזה - מקומו בפילוסופיה וכדומה). יותר מזה, אין פה מאבק נגד אנשים פרטיים, יש פה מאבק (או: רחמנות) על מלכודת שנוצרה מכל מיני סיבות שונות ומשונות, ואזרחים ישראלים רבים נמצאים במלכודת הזאת.

כשאתה נכנס לוויכוח עם חרדי מן השורה, והוא לא מסכים עמך, דע לך שהוא (לפעמים) חושב: "הלוואי והייתי יכול לחשוב כמוך! אבל אני לא יכול." תסתכל לתוך העיניים שלו, איך שהוא מסתכל עליך בקנאה.

אז למה הוא מתווכח? בגלל שזהו טבעו של אדם, שכאשר מתקיפים אותו, הוא מנסה להתגונן (בצדק או שלא בצדק). וכמו שכל אזרח ישראלי מזדהה עם מדינת ישראל ועם המדיניות שלה, למרות שלפעמים הוא עצמו לא מרוצה ממדיניות מסוימת, כשייסע לחו"ל ויתקיפו אותו על מדיניותה של ישראל, הוא ינסה להגן עליה.

אני יכול להעיד על כך בסיפור אישי: לאחרונה מצאתי באוטובוס מישהו שיצא בשאלה, ותוך כדי השיחה, למרות שלא התווכחתי בעוז, בכל זאת ניסיתי להגן על הציבור שלי.

מה שאתם יכולים לעשות, זה להביא למודעות הציבור הרחב את קיומם של חרדים בעל כורחם

ולאלה שירימו גבה בתדהמה וישאלו: אז אתה רוצה להגיד לי שרק בגלל לחץ חברתי, אנשים גרים מרצונם בתוך "כלא"?! התשובה היא: לא ממש ככה. אנשים רבים, למרות שאמונתם באלהים הוא "מעורפלת" (או בלשון החז"לית: 'מלומדה'), בכל זאת אין להם דחף לצאת החוצה, כי הם פשוט לא רגילים לזה. כמו שאנשים במאות שלפנינו היו מאושרים למרות שלא היה להם טלפון, מחשב, אינטרנט, וכל התקדמות הטכנולוגיה שבימינו, כי לא ידעו שיש משהו אחר (וזה עדיין נכון גם בימינו במדינות העולם השלישי, כמו באפריקה וכדומה). בנוסף לכך קיימת תחושה של פחד לצאת אל משהו חדש שונה מן המסורת.

לסיכום, במקום להיאבק, או לשלול אנשים ספציפיים, הסתכלו על זה כמלכודת שציבור מסכן מצא את עצמו בתוכו, ואי אפשר להאשים בזה את אף אחד (כולל רבנים, עסקנים, מחזירים בתשובה, וכו').

מה שאתם יכולים לעשות, זה להביא למודעות הציבור הרחב את קיומם של חרדים בעל כורחם, שחלקם מעיזים לפעול, וחלקם מתחבאים בתוך הצל שלהם.

לא! אינני חושב שקיימת שיטה לבטל את כל העולם החרדי (לפחות לא שיטה מהירה), אבל אני חושב שזה יקל מאוד על החרדים-בעל-כורחם עצמם, וגם יגרום לאנשים אחרים בתוך המחנה לחשוב על כיוון זה - ויפקחו את עיניהם.

לדוגמה, חיפשתי בוויקיפדיה ערך על 'חרדים בעל כורחם', ולא מצאתי.

בקיצור, אני חושב שעמדתי בנושא בו התחלנו כבר ברורה: אין כזה דבר "יוצא בשאלה" באמונתו, כי אין מאיפה לצאת. הבעיה היא לא האמונה, הבעיה היא רק הלחץ החברתי, שגורר מנהגים שונים ומשונים (ואחד מהם שלא חשוב כל כך הוא האמונה).

בברכת "Live free or die".