סדר שני של פסח עם היוצאים בשאלה צעירי ה.ל.ל.

ישבנו, ביניהם ולצידם, צופיה ואני, והם סביבנו, רבים ומקסימים כל כך. התבוננתי בשקט בפניהם הצעירים והיפים, בברק הטוב הניבט מעיניהם, בשמחת החיים המתלווה לכל תנועותיהם, בבגדיהם הצבעוניים והמשוחררים, כמו כולם, כמו כולנו, שרים ואנחנו אתם את שירי ארץ ישראל היפה, מברכים ומודים למאמציהם המתנדבים, בכל כך הרבה אהבה, תודה והערכה.

הם בעליצותם, ואני בדמיוני: על פניו של כל בחור מעלה אני פאות וזקן, בגדים שחורים עם חוטים לבנים, מבצבצים, ומגבעת שחורה של אירופאי מוכה-קור, מכסה על כיפתם השחורה. את הבנות אני מלביש בדמיוני שביסים ובגדים מכסי-כל טפח, מכף רגל ועד פסגת צוואר, וכולן שקטות, מתבדלות מהנערים, משפילות עיניים כנועות, לבל תיראינה ולבל תשמענה, ושירה לא נשמעת מפיהן, כי קול באישה ערווה...

גם אז היו יפים, רק שונים כל-כך. נחבאים אל הכלים, מתגודדים בחבורות, בנים פה, בנות שם, חולפים ביעף בצדי דרך, ממהרים לישיבה, ללמוד עוד פרק משניות, לא להפסיד דקה מחייהם. אחרים, כל כך אחרים.

והיום? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שעבדים היו אלה בהגדה, ועבדים יישארו כבהגדה לנצח, אבל היוצאים והיוצאות הנפלאים והנפלאות, אינם עבדים ואינן שפחות עוד לעולם מושגים שאבד עליו הכלח. הלילה הזה, שרים הם, השתנה מכל הלילות בשחרור הרוחני והפיסי ששיחררו עצמם, בכוח רצונם, מתוך עולם כל כך שונה, כל כך עתיק, כל כך זר ומוזר.

"תודה לכל פעילי ה.ל.ל. המתנדבים" - בירך אחד היוצאים (כך הם מכנים עצמם - יוצאים) - יוצאים מעבדות לחרות, מכבלי עולם מסוגר ומוקף חומות לגובה שמיים, לעולם פתוח לרווחה, מרתק, מדהים באינסוף האפשרויות שהוא מציע לאדם - "אתם משפחתי, כי אין לי משפחה מלבדכם"...

לא האמונה או אי-האמונה, לא המרת אורח-החיים, לא השינוי והמעבר מעולם דתי-חרדי לעולם חופשי ופתוח מעוררים את הרגשות הגואים. ההעזה לקחת אחריות מלאה על החיים - היא הדבר! קבלת ההחלטה שהוא, היא, את או אתה, אנחנו הננו הריבון על חיינו! אנחנו ולא שום אדם, בוודאי לא כוח חיצון כלשהו, נקבל את ההחלטות הנוגעות לגורלנו! אנחנו לבדנו נחליט מה נלמד ומה נעשה, מה נקרא ומה נלמד, כמה והיכן וכיצד, אנחנו נקבע מה טוב ומה ראוי לנו, ומה רע ומה פסול, איזו תרבות נצרוך ואיזו נגנוז, או נוותר, מה ואיך והיכן ומה לא ומתי נאכל ונשתה, עם מי נבנה את חיי המשפחה שלנו, ובאילו טקסים נחגוג את שמחותינו; אנחנו נקבע מה נלבש ומה לא, ובאיזה צבע נצבע את שערנו ומה עגיל ננקב באברינו - יפה או לא יפה - ענייננו הוא, רק ענייננו.

ועכשיו נמזוג ונשתה את הכוס הראשונה
בהזדהות עם כל מי שעודנו כבול בשם האמונה
בתקווה שבשנה הבאה
נרים כוס זו עם אלפים נוספים
שכמונו לחיות בחופש שואפים, ועדיין אינם יכולים
עדיין אנוסים

ראה כתבה קודמת בנושא