ל"ו צדיקים
מאת שלמה בוקלין
הרב של הכיתה השניה היה צדיק נסתר! לא היה לי צל
של ספק שהוא מהל"ו.
הדור פנים, זקן עבות ונעים הליכות, עיניו הקטנות
רושפות בתבונה, בפקחות וחריפות שכל, מבעד לזוג משקפיים שמוטים על קצה החוטם.
הכרתי את המסלול בו הוא היה הולך בסוף כל שיעור
מהכיתה בצד השני של המסדרון עד שהיה מגיע לחדר המורים. תמיד הוא היה הולך שפוף, צמוד
לקיר ומבטו מושפל, שלא להתקל בילדים המשחקים במסדרון.
בהפסקות, עם הצלצול, הייתי רץ ממושבי ומנסה להימצא
בדרכו. כשמבטו היה מצטלב בשלי לרגע קצר וחטוף, הייתי מרכין את ראשי בפניו בכבוד ובענווה.
הוא היה ממשיך ללכת מחוייך.
הוא הכיר את אבא.
שלחתי תחינה למרומים, קראתי פרקי תהילים ונדרתי
נדרים - שרק אצליח להמצא במחיצתו.
הוא יודע כל כך הרבה, אולי הוא יגלה לי את צפונות
הבריאה וסודות העולם ואז אבין הכל - לא איאלץ לשאול יותר אף שאלה, אדע הכל. הוא יפרוס
עלי שמיכה עבה של ידע וחוכמה.
אמא סיפרה לי פעם שכשהתינוק יושב בבטן של אמא שלו,
יושב איתו שם מלאך ומלמד את התינוק את כל מה שאנשים יודעים בעולם. ולפני שאנחנו נולדים
- ממש ממש לפני - המלאך נותן לנו פליק קטן על השפה העליונה מתחת לאף - זה מה שגורם
לשקע הזה באמצע השפה העליונה - ובגלל הפליק הזה אנחנו שוכחים הכל.
לא היה הרבה יותר טוב אילו המלאך היה מתבלבל רק
פעם אחת ושוכח לתת לי פליק ואז לא הייתי שוכח כלום ובמקום זה יודע וזוכר הכל? בעבור
מה ללמוד ואחר כך לשכוח?
תחנוני ילדים מתקבלים.
עברתי כיתה. אפילו ישבתי בשורת השולחנות הקדמית.
במשך כל השיעור מבטי לא היה מש מעיניו, עקבתי אחרי
כל תנועה שלו, כל שניה היתה מתוקה, כמו דבש שתיתי את דיבורו. כשהוא דיבר הפסקתי לנשום
שאצליח לשמוע ולקלוט כל נים ותו בצליל קולו, כל שעה נדמתה כדקה. נשארתי בכיתה עד הרגע
שהוא עזב ואז כבר התחלתי להתגעגע.
היו לי כל כך הרבה שאלות והוא יגלה לי את כל הרבדים
הנסתרים - אולי אפילו את ספר הזוהר נוכל ללמוד יחד בלילות, כשאסיים את שיעורי הבית,
ואדע ואבין הכל ואפסיק לשאול שאלות מציקות, כמו הגדולים שלא שואלים יותר, כי הם מבינים
דבר מתוך דבר והם כבר בדרש ואני בקושי את הפשט מבין.
תמיד התנדבתי למחוק עבורו את הלוח, וכנשמט הגיר
מידו כבר השטתחתי על הרצפה - שלא יזדקק להתכופף. כשידי נגעה בשלו הרגשתי זיק של חשמל
בגב מההתרגשות.
לפעמים חשבתי שהוא בכלל מלאך.
הילוכו מדוד, דיבורו רגוע וסבלנות עד אין קץ.
על הקיר בסוף המסדרון היה שלט עשוי מנייר בריסטול
כתום שמישהו כתב עליו בכתב יפה "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". ידעתי
שהוא מקיים את הפסוק הזה.
על הקיר ממול היה בריסטול בצבע אחר עליו היה כתוב
בכתב רש"י "דרך ארץ קדמה לתורה". גם את הפסוק הזה הוא מקיים בכל מאודו.
ידעתי שהפסוקים הללו מכוונים אליו ואולי לא סתם במקרה מישהו הדביק אותם על הקיר בקומה
שלנו. כי בקומה מעל, בישיבה הקטנה כבר לא היו בריסטולים על הקירות.
הרב הקודם היה חמור סבר ורגזן. "אין הביישן
למד, אין הביישן למד," הוא היה מאנפף לנו כל הזמן בקול צווחני, חוזר על עצמו שוב
ושוב וכשהיינו שואלים משהו הוא היה עונה: "תקראו - מוסבר שם הכל - תקראו עד הסוף..."
בבית, מול המראה שליד השירותים מעל הכיור עם השאפלע
- הספל איתו היינו נוטלים ידים ומברכים "נקבים נקבים, חלולים חלולים" - הייתי
עומד ועושה פרצוף למראה וממשיך בקול מאנפף: "ואין הקפדן מלמד, ואין הקפדן מלמד,"
וחורץ לשון לדמות שלי במראה.
תמיד חשבתי שאני גדל, אבל העיניים שלי נשארו שובבות
כמו שהן היו תמיד, בעיניים לא השתניתי, רק בגובה. ואולי יש לי יותר שיניים גם.
כמה טוב שעברתי כיתה ועכשיו אני בכיתה של הרב שלוימה
גלבשטיין. קודם הייתי בכיתה של הרב קליין הרשע והאכזרי שהיה מרביץ לנו עם סרגל על קצות
האצבעות על כל שטות פעוטה. בכיתה הקודמת היה לנו שיעור בדינים עם הרב גלבשטיין רק שעתיים
בשבוע, עכשיו אני בכיתה שלו כל הזמן ואני לא מאחר לשיעור אף פעם.
הרב שלויימה גלבשטיין.
אני גאה בזה שיש לי שם כמו שלו. אנחנו השלויימיים
היחידים בכיתה, אולי יום אחד גם לי יקראו הרב שלויימה? שלויימה - הוא אומר - זה שם
של חכמה, כמו שלמה המלך.
בהפסקות, כשהוא היה נשאר בכיתה, שקוע בניירות שלו
ומסמן דברים ביומן, נשארתי גם אני, בשורה הראשונה של הכיתה, מוציא ומכניס מחברות מהילקוט,
מנקה ומסדר את השולחן, מבריק את השולחן בשרוול החולצה שלי. שיראה שאני תלמיד חרוץ,
שיסתכל עלי, רציתי להיות זכאי לאמונו, להבטיח לו שהסוד שהוא מהל"ו נשאר שמור אצלי.
ידעתי שאם אשאל שאלות כל הכיתה תחכים. כי מחשבתו
כעומק הים וחוכמתו עד קצווי תבל.
הוא פעם חידד שבהגדה של פסח - ההיפך מהחכם הוא זה
שאינו יודע לשאול. הייתי מוכן להישבע שהוא מתכוון אלי, שאני החכם. ידעתי בלב שלי שזה
עלי, כי אני שואל המון שאלות- כמעט כל הזמן.
קשה לי שיש לי שאלות בלי סוף. כל הלב שלי מלא בשאלות
והוא כואב, כי יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודע.
למשל, לפני כמה שבועות, באמצע שיעור על הדינים,
הרמתי יד ושאלתי את הרב למה בזמן תפילת שמונה עשרה - כשמגיעים לחלק של "עושה שלום
במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" - למה בחלק הזה צריך ללכת שלוש פסיעות אחורה?
זה היה בתחילת השיעור כמעט, ואז הוא הסביר באריכות
שבעבור שלום אמיתי, אי אפשר להישאר במקום בלי לזוז, צריך להתפשר, להבין שגם לצד השני
יש צרכים ואילוצים. אם אתה מתעקש על שלך ונשאר במקום בלי לזוז, לא נצליח להשיג שלום
אמיתי. קוראים לזה "בפני שלום תיסוג", הוא הסביר.
הוא עצמו מאד נהנה ששאלתי שאלה שכזו, למרות שכמעט
חצי שעה מהשיעור התבזבז לנו.
בבוקר, היה לנו תמיד שיעור כפול.
בחלק הראשון של השיעור היינו לומדים את הפרק והרב
היה מסביר ומבאר כל מיני פסוקים. בחלק השני של השיעור היינו צריכים לשנן את הפרק בעל
פה. בחלק השני, היתה נופלת דממה על הכיתה, רק זמזום חרישי היה נשמע מכל התלמידים שלוחשים
לעצמם ומשננים את הפרק.
הרב גלבשטיין היה מוריד את המשקפיים - העיניים שלו
היו נראות עוד יותר קטנות - ושוקע במחשבות עמוקות. הוא היה שוטח את רגליו קדימה ועוצם
את עיניו.
אני ידעתי שאחרי שהוא סיים ללמד אותנו - את הדרדקים
- את הפשט של אותו פרק, הוא היה עוצם את עיניו ושוקע במשמעות הנסתרת ובדרש של אותו
פרק שלמדנו היום.
לפעמים הוא היה מחייך בעינים עצומות וחשבתי לעצמי
ששוב הוא מצא חידוד כלשהו - לו רק הייתי יכול להבין.
לפעמים הוא היה נוחר וכל הכיתה היתה מצחקקת בלחש,
אבל שמרנו על דממה בשל כבוד הרב. כולם אהבו אותו. אני ידעתי למה - אבל לא רציתי לגלות
לאף אחד שיש לנו בתלמוד תורה צדיק נסתר. שהרי אם זה יוודע לא יעזבו אותו במנוחה עם
כל מיני בקשות.
שלפעמים, הגדולים היו להם בקשות מיוחדות וכל מיני
צויירעס ואמרו שצריך ללכת לקבר של הצדיק הזה והזה, זו סגולה לכך וכך, והקבר של צדיק
אחר זו סגולה למשהו אחר. וללכת לכותל יום יום למשך ארבעים יום מבלי להפסיד אף יום,
בטח יעזור בפרנסה, או להביא ילדים לנשים עקרות.
אז אם כל האנשים האלה ידעו פתאום על הרב גלבשטין
ושיש צדיק נסתר אצלנו בתלמוד תורה - הוא כבר לא יהיה נסתר ויעשו לו בלגן עם בקשות.
חיים וייס, ילד אחר בכיתה שלנו היה בכלל חסיד גור,
והוא סיפר שאבא שלו היה בטיש של שבעס ובמוצאי שבת אחרי ההבדלה הוא נתן לרב'ה צטל'ה
עם כל מיני בקשות. אז כל האנשים האלו יבואו פתאום לתלמוד תורה שלנו ויתנו מלא צעטאל'אך
לרב גלבשטיין? איפה הוא ישים את כל הפתקים האלו?
ותוך שאני כבר חושב ומדמיין את תור האנשים עם קויישיקים
מלאים צאטאל'אך, שקיות שקיות עם פתקים, הרמתי את היד לשאלה.
הרב גלבשטיין תמיד אהב את השאלות שלי. עוד לפני
שהוא הספיק להסיר את משקפיו ולפשוט קדימה את רגליו, היד שלי היתה באוויר. הוא סידר
את ישיבתו, היטיב את משקפיו וסימן לי בהנהון - חיבה מנצנצת בעיניו הקטנות - שאשאל.
תמיד אני מדבר בלחש ובקול רועד כשאני מדבר איתו,
אבל המשכתי בכל זאת, ושאלתי אם הדינוזאורים היו לפני שכתבו את החומש?
ופתאום, כל הכיתה גועה בצחוק. אחד התחיל בצחוק נוחר
שבקע לו מהאף וכולם נדבקו. כל הכיתה נוחרת וצוחקת בקולי קולות.
ילדים עם פרצוף מאדים רוקעים ברגליים, אחרים דופקים
על השולחן באגרופים, כולם צוחקים בצחוק מדבק.
הרב גלבשטיין נעשה אדום ומרוגז וחובט גם הוא בשולחן
שלו. הגירים שהיו בשקע שבראש השולחן מקפצים באוויר עם כל חבטה שלו בשולחן.
"שטייל שטייל," הוא צועק, שנהיה בשקט,
ואף אחד לא מצליח להפסיק לצחוק.
ואני בכלל לא מבין על מה ההמולה. ובקושי בקושי גם
אני מתחיל להידבק בצחוק של כולם. אני לא מצליח לדבר - רק לצחוק.
עכשיו הרב גלבשטיין כבר כועס. הוא כועס עלי. הוא
חושב שעשיתי את כל הבלגן הזה בכוונה וממשיך לנסות להרגיע ולהשתיק את הכיתה.
ואז הוא צועק בקול רם, אפילו החלונות - היה נראה
שנבהלו והזדעזעו מהקול החזק שלו:
"אין ולא היו דירוזמומים! תוציא את השטויות
מהראש, תלמד!!!"
הוא מטיל עלי עונש. לכתוב מאה פעם "אין ולא
היו דירוזמומים"...
"הבא שיצחק יקבל גם לכתוב אלף פעם," הוא
המשיך להזהיר ולהרעים בקולו. זה הרגיע את הכיתה.
ואז הוא נתן לי סטירה על הלחי.
הסטירה לא כאבה. מה שכאב זה שהרגזתי צדיק נסתר.
זה יותר כאב לי מהסטירה.
אני ידעתי שלא התכוונתי להרגיז אותו או לחולל מהומה
שכזו בכיתה והתנצלתי. לא רציתי שהוא יתחיל לשנוא אותי...
רק לפני שבוע היתה אסיפת הורים והוא נפגש עם אמא
ואבא. אמא סיפרה לי אחר כך שהוא אמר עלי רק דברים טובים. הרב גלבשטיין אמר לה שאני
התלמיד הכי טוב שלו ושאגדל להיות עילוי גדול - הוא הבטיח לה. כמה נחת היא רוותה ממני
באותו יום...
ועכשיו, רק בגלל שאלה תמימה שאף אחד לא הבין, גרמתי
לכזו הפרעה והרגזתי אותו כל כך. זו פעם ראשונה שראיתי את הרב גלבשטיין מרוגז כך. ובכלל
לא התכוונתי, כי ב'מכלל' שלי בפירוש היה כתוב שהיו דינוזאורים לפני המון המון שנים
- אולי מיליון או משהו.
וגם רציתי לדעת איך ידעו שזה היה כל כך מזמן, שהרי
לא היה אז לוח שנה... ואיך בכלל מודדים זמן כזה?
ופתאום הוא מסתובב מרוגז בין השולחנות ומנסה להשתיק
את כל התלמידים. האוזן שלי אדומה ומצלצלת מהסטירה, אבל הלב שלי בוער יותר וצורב מהעלבון
שהרגזתי אותו וגרמתי לביטול תורה.
ואיך בכלל יכולתי לדעת? יש פעמים שהוא ממש אוהב
את השאלות שלי והפעם בגלל תלמידים אחרים שצחקו אני קיבלתי סטירה במקום תשובה.
אני מחייך לאחרים במבוכה והעיניים שלי מתפוצצות
מדמעות. עד סוף היום היה לי להט באוזן. אפילו ישבתי בספסל האחורי באוטובוס - שלא אתקל
במבטים של חברים שראו את הסטירה שקיבלתי.
בכיתי טיפה לקישל'ה שלי בבית - אבל לא יותר מדי.
גם דבורה כבר לא גרה יותר אצלנו. היא התחתנה ועברה לגור ברחוב יום-טוב-אלגאזי ויש לה
עכשיו תינוק בבטן.
היא כבר לא קונה לי הפתעות בשקיות חומות ומרשרשות
ובטח שלא אנציקלופדיות.
בערב, כשחזרתי עם אבא מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית,
הוא הלך קדימה לפני ואני תמיד השתרכתי כמה צעדים מאחוריו מהורהר.
רציתי לספר לו מה קרה היום ולא ידעתי איך להתחיל.
ואז אמרתי לו שקיבלתי היום סטירה מהרב גלבשטיין. חשבתי שהוא ירצה לדעת למה ואז אוכל
להסביר לו ושלא התכוונתי. אבל במקום זה, הוא עצר את הילוכו ונתן לי סטירה נוספת, תוך
שהוא מפטיר "זה בטח הגיע לך".
ממנו אני כבר לא בוכה. אני ממש שונא את אבא. כבר
נדרתי לעצמי נדר שלא אבכה יותר מהמכות של אבא...
בבית, אחרי שאכלנו חביתה עם פרוסת לחם לבן ומרגרינה
עם זיתים, ישבתי וכתבתי מאה פעמים:
"לא היו דינוזאורים"
גם אם זה לא נכון, לפחות אכתוב את זה נכון...
דצמבר 2013
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
