יד ושם

מאת שלמה בוקלין

קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

זה הפסוק הראשון שראיתי אחרי שנכנסו, דבורה ואני, ליד ושם. עוד לפני שהעין מצליחה לראות את כל הדברים, הפסוק הזה צעק עלי מהקיר...

גירד לי ביד ימין. גם הדם שלי טיפטף לתוך האדמה בדרך למגן דוד, כי לא בירכתי על החלה של שבת, והצלקת נראתה גדולה מתמיד.

נסענו בקו 12 מהתחנה המרכזית עד סוף העליה בהר הרצל, וירדנו תחנה אחת לפני שהאוטובוס פונה לתוך שכונת בית וגן. את שאר הדרך, דבורה ואני הלכנו ברגל בשקט. הרבה עצי אורן עם מחטים היו בכל מקום. בעמק שלצד הכביש רואים מרחוק את בית החולים הדסה - עין כרם.

איפה שאבא היה לפעמים מאושפז ושמה כרתו לו את הרגל.

תוך שאנו הולכים, חשבתי על הרגל שכרתו לאבא, והאם היא תתחבר מחדש לגוף שלו בתחיית המתים? או ששומרים את זה במקום מיוחד וכשאבא ימות יעבירו את הרגל שלו ויקברו אותה באותו קבר יחד עם אבא, על מנת שכאשר תתרחש תחיית המתים, תתחבר לו הרגל מחדש והוא כבר לא יסבול מהכדור "דום דום" שנכנס לו לרגל במלחמת ששת הימים, כשהוא סחב אותי על הגב לעשות לי "חלק'ה" בגבעת שאול - כי היה מסוכן באותו זמן לנסוע עד מירון.

כך הוא פעם אמר לי שזה מה שקרה לו, אבל ליפא אמר לי שזה בכלל לא נכון - ושלא אאמין לו - הוא בכלל לא היה במלחמת ששת הימים, בשום מלחמה.

שלוש אותיות למדנו בחיידר, לפני החלק'ה שלי. המלמד מרח דבש על השולחן והייתי צריך לומר את האות לפני שאוכל ללקק את הדבש.

אני עדיין זוכר בהתרגשות את שלוש האותיות, אלף, מם, תו, ושביחד אמרו "איימאס" - אמת. אלו היו שלוש האותיות שלמדתי בהתחלה ועכשיו אני יודע לקרוא הרבה ובלי נקודות. גם את הפסוק על הקיר של יד ושם, שגורם לי לגירודים בכף היד. לפעמים אני כועס על אבא ולפעמים אני מרחם עליו ועל המאמע שלו שמתה במחנות.

כשדבורה הסבירה על "מחנה" - חשבתי על מחנה שנלר, שהיה ברחוב שבטי ישראל מול הסמינר של בנות יעקב והישיבה של הספרדים "בן פורת יוסף" ממול. אבל דבורה אומרת שלקחו את כל היהודים מכל המקומות שהם גרו בהם ושלחו אותם למחנות והנאצים והיטלר הרגו את כולם. לפני זה כמעט ולא דיברנו על היטלר בבית - זו היתה מילה שאסור לומר - רק הילדים לפעמים היו מקללים וצועקים "שתמות בקבר השחור של היטלר" - אבל אף פעם לא ליד הגדולים.

"ולמה השם הירשה שזה יקרה?" שאלתי את דבורה כשהמשכנו להסתובב בין כל התמונות שהיו על הקירות ובתוך ארונות עשויים זכוכית. השם בטח ידע כשכל זה התרחש, הרי הרב גלבשטיין אמר לנו פעם שאין עלה שנושר בשלכת בלי הרצון של השם, והוא ציטט לנו פעם את הפסוק מהגמרא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה."

זה סימן שהשם הירשה או הסכים שהנאצים יעשו את את כל הדברים האלה. זה מה שאני מבין, אבל לא אמרתי את זה לדבורה. יש לי הרבה מחשבות שאני חושב שהן מחשבות כפירה.

על קיר אחר היתה תמונה של אישה זקנה הולכת עם שק גדול כמו שמיכה על הגב ובתוך השמיכה הזו היה את כל הדברים שלהם. מאחוריה נסחבו והלכו בשלג עוד שלושה ילדים, השלג מגיע להם עד הקרסוליים, והם לבושים בהמון בגדים קרועים ומטפחת שמכסה להם את האוזניים מהקור.

גם אני פעם הלכתי בשלג עד הקרסוליים לתחנת הדלק שבכניסה לירושלים - אחרי שעברנו לגור בקרית מאטרסדורף, כי היינו צריכים לקנות נפט לתנור "איירונסייד" כי נגמר לו הנפט. וגם אני עזרתי לאמא, עם מטפחת להחזיק את הג'ריקן הכבד שסחבנו בשלג. ואבא שכב במיטה בלי רגל והיה לו קר. שמנו מטפחת כדי שהחלק החד בפלסטיק לא יעשה לנו חתכים - כי לפעמים מהקור לא מרגישים - ובקושי שמעתי את מה שאמא אמרה בין הרוחות והכובע עם האוזניות שכיסה לי את האזניים מהכפור של השלג.

יכולתי ממש להרגיש את הכאבים שהאשה הזו, ובטח גם הילדים, הרגישו להיסחב כך בשלג ובכפור - אנחנו לפחות בסוף חזרנו הביתה והדלקנו תנור וחיממנו מולו את עצמנו, ואת הבגדים הרטובים שמנו על כסא מול התנור, ואדים עלו מהבגדים הרטובים והקרים. לאשה ולילדים האלו שבתמונה לא היה בית או תנור של איירונסייד על נפט.

ככל שהמשכתי לחשוב על התמונות הללו נעשה לי יותר עצוב בלב - ממש קוועץ' בבטן זה עשה לי מצער.

ועכשיו בגלל החלק'ה שלי ובגלל הכדור דום דום, אין לו רגל ומי יודע איפה קוברים את הרגליים ושאר החלקים שחותכים לאנשים, כמו אצל כל האנשים שהיו יחד עם אבא במחלקת השיקום של משרד הבטחון.

דבורה לא ידעה להסביר לי למה השם הירשה שייקחו את כל היהודים למחנות ושישימו להם טלאים צהובים בצורה של מגן דוד על הבגדים.

הרבה תמונות של ילדים היו בכל מקום, דבורה אמרה שמיליון ילדים מתו שם בתאים שהנאצים בנו אותם כאילו זה מקלחת ומהטוש יצא גז שהרג את כולם.

בבר מצווה, אבא של חתן הבר מצווה אומר בעלייה לתורה - לפני שזורקים את כל הסוכריות: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" ומסבירים את זה שעכשיו הבחור נכנס לעול המצוות בעצמו ואביו כבר לא אחראי על החטאים שיש לבן שלו. ולילדים קטנים ממילא אין הרבה חטאים כי הם לא ממש מבינים את ההבדל בין מצווה לעבירה, וחשבתי, כמה זמן יקח לי לספור עד מיליון...?

אז למה כל כך הרבה ילדים שלא עשו הרבה עוונות מתו עם הגז?

להרבה מהם אותם בגדים כמו שלי ואותם פיאות. חשבתי לעצמי אם גם הילדים האלו למדו את האלף בית עם אותיות של דבש, ואם אבא שלהם היה רע.

האם אני אשם שהליגיונרים הירדנים ירו עליו כדורי דום דום בגבעת שאול בחלק'ה שלי?

ואולי לכן אבא רע אלי.

הרב גלבשטיין אמר לי שאקרא פרקי תהילים, על מנת שאבא יבריא. ואני לא רציתי שיבריא. רק רציתי שימות כבר.

כשיצאנו מיד ושם, דבורה בכתה, ולי היו הרבה יותר שאלות קשות מאשר לפני שנכנסנו.

ובין האורנים, רחוק וגבוה - מעל הדמות הרחוקה של בית חולים הדסה, עפו פרפרים וחיפשו פרחים.