איזה מזל שאני לא שייך, חשבתי, איזה מזל...

הקדמה:

אני בוחר לשלוח לכם סיטואציות קטנות מחיי - חייו של מהגר, אדם שעדיין שם את רגלו "שם", כתייר מפעם לפעם... בקצרה ועל רגל אחת: קוראים לי קובי, שמותיהם של אחי ואחיותי בדויים. אני יוצא בשאלה מגיל 16 לערך, ואת התהליך עשיתי לבד... בצבא שירתתי בנח"ל החרדי כי עשיתי שם בגרויות, וכרגע אני משוחרר ונהנה מהחיים.

אני ממש ממש ממש ממש נהנה לקרוא את אתרכם, ואין לי מילים לומר כמה הוא חיובי, ואני אשמח להיות לעזר ככל שכוחי הדל יאפשר לי.

אז שוב תודה ותצליחו,
קובי

איזה מזל שאני לא שייך, חשבתי, איזה מזל...

הזמן דוחק בי מעט. אני צריך להתלבש כחרדי, לשים כיפה בכיס, ולצאת בצעדה לבני ברק... להגיע הביתה, לומר במבוכה שלום לאמא, להמציא איזה שקר נחמד, לתרץ מדוע לא יכולתי לבוא בחודש האחרון... אחרי זה אשב על הספה הממורטטת, אטול לידי את העיתון "יתד נאמן" שהוא עיתון של חרדים, אקרא את דברי ההסתה והבלע הכתובים שם, ואחייך לעצמי.

רבקה ונחמי יחזרו מלמטה, הם ישמחו לקראתי. "תרים אותי על הכתפיים" תבקש נחמי, ואני אתחמק: "אין לי כוח יקירה", אומר, "את גדלת מאד..." רבקה תראה לי מה היא כתבה, ואיזה ציונים היא הוציאה; שירה תשאל מה קורה, ואיך בעבודה החדשה, וכך נפטפט לנו שיחת חולין נחמדה, ואז, הדלת תפתח בסערה.. יצחק יגיע.

הוא יחייך חיוך מבוייש לעברי, ויפנה למשחקיו. אחריו יגיע אבא. "שבת שלום" הוא יקרא, יגיד שלום לאימא, ואז הוא יראה אותי. "הו, שלום יעקב," הוא וודאי יאמר כהרגלו, "מה שלומך?" "אני בסדר," אומר בחיוך מבוייש... "איפה היית שבוע שעבר" הוא ישאל, "חיכינו לך.. ואמא שמרה לך אוכל"...

"לא יכולתי להגיע," אומר, ואעביר נושא...

אבא ילך ליד כסאו, ויתחיל לשיר. אני אעמוד, ואצטרף לשירת "שלום עליכם", ובראשי אחשוב: "כמה שאני כשרון מבוזבז"... יצחק יצטרף מפעם לפעם לשירה.

"תשב כבר," יגער בו אבא, והוא ישיב "לא רוצה".. אני אחייך, אביט סביבי, על אחי ואחיותי, על ההורים, ואהרהר בלבי: "כמה שאני לא שייך," אחשוב, "וכמה שאני שייך," אחשוב שוב... אסתכל שוב סביבי, אסתכל על אבא, על האדם שהוא הפך להיות, על שערו המאפיר, על הידיים שכה אהבתי לשחק בהן... על זקנו, אסתכל על אימא, היושבת לה מן העבר השני של השולחן, אחשוב עליה: "מה היא חושבת עלי?" אחשוב. אמשיך לשיר.

סיימנו לשיר כבר את "שלום עליכם", ואבא התיישב והחל לשיר "אשת חיל". אני אהרהר במילות השיר המפגרות... "שקר החן והבל היופי, אישה יראת אדוני היא תתהלל" - "איזה פיתפותי ביצים", אחשוב לעצמי, כשאני חוזר מחרה אחרי אבי... איפה אני אהיה בגילו של אבא, אחשוב לעצמי... איפה?

אז ככה, אתמול אכן הלכתי. התסריט הזה התממש כמעט במלואו, בשינויים קלים. אחותי נועה, הקטנה ממני בשנה, גם היא הייתה בבית, היא ילדה נוראה.. היא ממש מזכירה לי את אבא, וזה לא כל כך חיובי... מה לעשות, חינוך לפעמים משפיע.. ישבתי לי שם ליד השולחן, אבא בילבל בשכל עם דברי תורה, ואני הבטתי סביבי. הסתכלתי בעיניה העייפות של אימא: הן נעצמו ונפקחו חליפות; הסתכלתי על שירה, היא בהתה בסלט הפירות שהכינה לכבוד שבת; הסתכלתי על נועה - היא בהתה בשירה שבהתה בסלט; הסתכלתי על יצחק, הוא השתעשע לו בקצה המפה; נחמי שיחקה לה מתחת לשולחן, כשאבא משתיק-מהסה אותה; הסתכלתי ברבקה, שישבה וחשבה... הסתכלתי על אבא, על שפתיו העולות יורדות. לא הקשבתי.

אף אחד לא הקשיב...

אבא דיבר על אלוהים, על התנ"ך, על רבנים, על חידושים ועל שאר הבלים, אבל אף אחד לא הקשיב. רק אסתי שלחה מדי פעם הערה ילדותית, ואבא התרגז, מגביה את קולו.

דמיינתי שאני נמצא בתיאטרון, שאני מעלה את הסיטואציה הזו כמחזה. "איזו קומדיה," חשבתי לעצמי... ככה זה כבר שנים, אף אחד אינו מקשיב, אף אחד אינו יודע למה הוא שם, אפילו אבא.. אבל הם שם, בדיוק כמו בשבוע שעבר, אותו דבר.. הם פשוט שם..

מה אני אגיד? חייכתי. חייכתי מבפנים. "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שלא עשני חרדי," בירכתי בכוונה בליבי, איזה מזל שאני לא שייך, חשבתי, איזה מזל..