אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

את עזיבת הדת שלי התחלתי מהסוף

מאת פרופסור באקדמיה הישראלית
מסיבות אישיות-משפחתיות מבקש הכותב להישאר בעילום שם
שמו וכל פרטיו שמורים במערכת האתר
המעוניינים ליצור קשר עם הכותב יוכלו לפנות למערכת ולקבל את הדואר האלקטרוני ו/או הטלפון שלו

לאבי - האיש שבכוח אהבתו שרד עולמות משתנים

יום שלישי 21 אוקטובר 2003 [עודכן מאי 2009, ספטמבר 2012]

את עזיבת הדת שלי התחלתי מהסוף. בגיל 16, לאחר מספר חודשים שבהם התפתח הרעיון שלב אחרי שלב, החל לילה שרובו חוסר-שינה, ובבוקר קמתי באמונה שאין אלוהים. אחרי שהתחלתי מהסוף, היה צריך ללכת אחורה, ולהסיר מעטה אחרי מעטה, קליפה אחרי קליפה, ולאט לאט להשתחרר מהסממנים החיצוניים והמעשיים המאפיינים את אנשי הדת.

יש לי תיאוריה: ההישארות באמונה ובדת או עזיבתה, שניהם תלויים בדבר אחד פשוט - פשוט עד מבוכה: האם אתה נהנה או שאינך נהנה מהיותך דתי (השערות ביולוגיות\גנטיות המנסות להתמודד עם הסיבות לאותו סיפוק או היעדרו, יובאו בהמשך). אם אתה נהנה, אם זה נותן לך סיפוק, ממלא אותך בתוכן - הישאר שם. ומה אם העובדות טופחות בפניך? מה אם אתה נתקל בסתירות? אין בעיה - אתה מפעיל את מנגנוני ההכחשה ואומר: זה לא קורה. אין חיה כזאת! ואז אינך חייב לעזוב את מה שנותן לך רק טוב. ומה קורה למכור לסמים כשמתגנבת מחשבה "אני מתמכר, אני מאבד שליטה"? כל עוד אינו רוצה להפסיק את צריכת הסמים, הוא מפעיל את מנגנוני ההכחשה: "זה לא קורה ואני בשליטה", ואז הוא יכול להמשיך, ואינו חייב להיפרד ממה שאהוב עליו יותר מכל - הסם. ברגע שמסיבה זו או אחרת אינך מוסיף לקבל יותר את התגמול מהדת, אתה מרשה לשריון ההכחשות ליפול, ואתה מאפשר לעובדות להגיע אליך.

אני כנראה לא נהניתי די. נולדתי ברחובות ב- 1944, למשפחה דתית מהחוג של הפועל המזרחי, מפלגת האם של המפלגות הדתיות לאומיות של היום. ההורים היו ממייסדי הקיבוץ טירת צבי. הייתה לנו היכרות וגישה לשרי וראשי המפלגה הדתית. אחי הגדול והיחיד הלך בדרך הדת, וכמקובל אז כמו היום, עלה בדתו על אביו. הוא פעל עם ראש צעירי המפלגה הדתית ובייחד הקימו את המשמרת הצעירה של המפלגה. אימא הייתה דתייה בליבה, אך לבשה מכנסיים, ובסתר לא קיימה הרבה דברים. בערב שבת יכולה הייתה ללכת לידידים לראות טלוויזיה. קשה היה לה להירדם ללא ספר, ומשום כך היה לה היתר בלתי רשמי להדליק מנורה קטנה בכדי לקרוא בשבת. אבל היא ניהלה בית כשר ודתי ללא פשרות. אני שם לב, ולא בגאווה רבה, לעובדה כי לרבים מאלה שעזבו את הדת יש הורה אחד פחות דתי או חוזר בתשובה שראה כבר את העולם האחר, ואני אינני כל כך מקורי, גם לא אמיץ. בימים ההם לא היה כבוד גדול להיות דתי. נחשבת לחלשלוש, למנותק וללא שייך. לכן אבי היה לובש מגבעת אופנתית כדי שראשו יהיה מכוסה, אבל שלא יידעו שהוא דתי. כשלא חבש מגבעת לבש כיפה שחורה, שבניגוד למקובל היום, הוא בחר בה כי נראתה פחות בולטת על רקע שערו השחור...

למדתי בבית הספר הדתי תחכמוני ברחובות. אז עוד הייתה הדת מתונה יחסית והילדות הגיעו ללימודים בחצאיות לא ארוכות. הייתי ילד מאמין שהכיר בחשיבות המקצועות הדתיים. בכל יום שישי היה לי תפקיד - הייתי חותך גלילי נייר טואלט לקראת השבת כדי שכל בני המשפחה לא יאלצו לקרוע נייר בשבת, דבר האסור על פי הדת. החשבתי את מקצועות הלימוד הדתיים למרות שהם לא משכו את לבי במיוחד, זאת חוץ מדינים. מנהל בית הספר שלנו שהיה רב ודוקטור - אני חושב שאת שני התארים האלה העניק לעצמו - היה כותב חוברות דינים מודפסות. כל התלמידים היו חייבים לשנן אותן, ואז היו תחרויות ברמת בית ספר על הבקיאות בדינים לפי החוברות. תקופות ארוכות מלימודי הייתי אלוף בית הספר וזכיתי בפרסים - חוברות דינים מודפסות שחיבר המנהל. נראה, שאהבתי את האתגר ואולי גם את ההיגיון המסוים שיש בדינים. הייתי בהחלט ילד דתי ומאמין. הדת שלי הייתה רציונאלית: יש אלוהים, הוא ציווה, הוא יודע יותר טוב מאתנו מדוע, אז יאללה להפשיל שרוולים ולקיים את הדת. אבל הדתיות הרציונאלית לא עברה אצלי אל הצד הרגשי, והיו כאלה שכבר ראו את הכתובת על הקיר. היו אז שני סימפטומים, שלאט-לאט ומתחת לפני השטח התחילו את התהליכים שבשלו יותר מאוחר:

א. לא נהניתי. לא נהניתי מלימודי הדת, הם שיעממו אותי. אהבתי חיות עד כלות. מיום אפס קראתי כל ספר שיצא על חיות. גמרתי מהר את כל הספרייה ברחובות. אבי היה עיתונאי, אך היות וקשה לחיות מזה, הייתה להורי חנות ספרים. קראתי בה כל ספר, אך קודם כל את ספרי החיות. כשהילדים שיחקו כדורגל, אם לא הצטרפתי אליהם הייתי צופה בנמלים, תולעים וכל מה שזז. סבא שלי היה רוטן: איזה מין ילד זה? חז"ל אמרו: לא יגדל אדם כלב בתוך ביתו. מה הוא מגדל כלבים. רק לפני מספר שנים התברר לי כי עבד עלי. כתוב לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו. בכלל היה קשה לסבא והסבתא שלי להבין אותי. איזה מין ילד זה שאינו מבין יידיש. לאחי היו תעוזה וחוצפה. הוא השתדל לדבר יידיש ולא התבייש כשזה יצא משובש ובמבטא איום. בסופו של דבר היה מסוגל לתקשר אתם ביידיש ואני לא. לא רק שלא נהניתי מלימודי הדת, לא נהניתי מהתפילה בבית הכנסת. סבלתי ועסקתי בעיקר בספירת העמודים שנותרו לסיום התפילה. היה אז דבר שממש הציל אותי. בית הכנסת הגדול ברחובות היה בית גבוה עם חלונות גבוהים. בצד החלונות שלידם ישבתי עם אבי, היו עצי אקליפטוס ענקיים. סביבם ומעליהם עפו המוני עורבים ועל העצים חנו. בעונת חגי-הסתיו נשבו רוחות חזקות. הייתי יושב וצופה בעורבים המעופפים ומתעללים ברוח, שהייתה חסרת אונים לעומתם. כך הייתי צופה בהם שעות, והתפילה עברה בצורה נסבלת יחסית.

ב. התביישתי: היום נראה לי כי לדתיים יש יותר גאוות יחידה. ואולי זו רק העמדת פנים. בכל זאת הם מבלים הרבה מזמנם גם היום בלהוכיח שהם טובים "כמו החילוניים". אין ספק אבל, שאז להיות דתי לא היה כבוד גדול. נחשבת לחלשלוש ובלתי מודרני. אני חבשתי כובע מצחייה במקום כיפה, כי התביישתי להיראות דתי. כשהייתי עוד בגיל בית הספר היסודי רכבתי על האופניים שלי. לבשתי מכנסי חאקי קצרים מאוד, כמו שהיה מקובל אז, וסנדלים. נראיתי כמו ילד רגיל אבל בגלל הרוח לא חבשתי כובע אלא כיפה המחולקת לארבעה משולשים לבנים וכחולים. על כל משולש לבן היה כתוב בכחול "ילד טוב" ועל המשולש הכחול היה כתוב בלבן "ירושלים". פעם נסעתי מאחורי טנדר פתוח כשבארגז שלו ישבו מספר אנשים, שצעקו לי: "איפה יוסל'ה?" - יוסל'ה שוכמכר היה ילד שנחטף מהוריו החילוניים על ידי סבו החרדי, כדי שלא ילמד בחינוך החילוני, והפרשה הסעירה את כל המדינה. רציתי להיות שייך, להיות כמו כולם, והנה אני שייך לחוטפיו של יוסל'ה. הקריאות האלה מצלצלות לי באוזניים עד עכשיו.

הגעתי לכיתה ח'. אבא שלי הציע כי אמשיך ללמוד בישיבת הדרום ברחובות. הציע ולא לחץ. יכול להיות שלא האמין שהצעתו מעשית, או אפילו ראויה, ורצה רק לצאת ידי חובה. גרנו ליד ישיבת הדרום. זאת ישיבה יותר דתית מישיבות בני עקיבא. לצד תלמידים שנראים "רגילים" כבר היה אז פה ושם מישהו עם מעיל שחור. בכל זאת רובם הלכו לצבא. הרב מלצר, ראש הישיבה, דתי קיצוני למדי לאותם הימים, היה מבאי ביתנו. אמרתי לאבי: הרי אתה רוצה שאצליח. ישיבת הדרום לא מתאימה לאחד כמוני. אכשל שם. בוא ונרד מזה. אבא ז"ל היה אדם שאהבתו לילדיו מילאה את כל כולו, מעל ומעבר לכל דבר אחר, והוא אמר: יהי כן. המנהל מצידו לחץ שאלך לתיכון הדתי המקומי, שגם אותו הוא ניהל.

ואז הגיע היום ששינה את חיי. תלמיד מהכיתות הגבוהות של בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' הגיע לדבר על בית הספר הזה. קראו לו בני. כולם שאלו שאלות, אני ישבתי והקשבתי בשקט בשקט, מרותק. אחרי שגמר ועמד ללכת, פניתי אליו כשאף אחד לא שמע, ושאלתי: "תגיד - אם אלמד במקווה, האם יתנו לי לטפל בטלאים?" והוא אמר: וודאי. זה היה יום שישי, חזרתי הביתה. אימא שלי שטפה ריצפה - אז לא האמינו במגבים והיה צריך להתכופף וזה היה קשה. אמרתי לה: אימא - אני הולך ללמוד במקווה ישראל ולטפל בטלאים. היא הייתה מרוכזת בסמרטוט ובגב שהעיק, ואמרה: בסדר. נראה שחשבה - עוד פנטזיה אחת של הילד. אחרי שבוע נסעתי עם אבא שלי לבקר במקווה. בסוף הביקור עצרנו אצל המנהל האדמיניסטרטיבי, איש קטן בעל אגו ענק. שנה יותר מאוחר ספרתי אותו בשיחה שהייתה לו אתנו התלמידים חוזר על המלה "אני" מאה וחמש-עשרה פעמים במשך שלושים דקות... הוא נתן לנו הסברים, ואז הוא ואני התחלנו למלא טפסי הרשמה. אבא שלי היה המום: "הרי באנו רק לראות, עלינו קודם ללכת הביתה ולחשוב". אבל לי היה ברור, שזה המקום.

ובאמת, זה היה המקום. מצד אחד היה לי קשה. התחלתי לצמוח בגיל מאוד מאוחר, ולמקווה הגעתי ילד רזה כמו חוט, בגובה 140 ס"מ. על פשע כזה לא סולחים בפנימיות. חטפתי מכות רצח, אבל בסוף הסתגלתי. למדתי לחטוף מכות, להתעלם מהכאב ולהעליב את המכה. בכל בית הספר עברה שמועה על הילד הקטן עם הפה הגדול, שמכות לא משפיעות עליו. כל הגדולים באו לראות את הפלא, להרביץ ולחזות בתגובה. יותר מאוחר למדתי את התגובה הנכונה. נעשיתי תוקפני להחריד. הסתובבתי עם עט כדורי בכיס ודקרתי את מי שתקף. במקרה אחד מישהו בא להרביץ לי מפני שבאותו רגע לא היה לו דבר מעניין יותר לעשות. דקרתי אותו בכף היד והעט חצה ויצא מגב כף היד. הוא שכב על הארץ המום וצורח. סביבנו מעגל ענק של ילדים, ואני מסביר לו בסבלנות: "בפעם הבאה שתרביץ לי אדקור אותך בגוף".

עם הזמן השתכללתי, למדתי לכופף אצבעות, וכשהילדים התבגרו והיה במה לתפוס - לסובב אשכים, ואז עזבו אותי, והגיעו ימים טובים. הייתי רועה צאן. במקום להיות אלוף בדינים הייתי אלוף מקווה ישראל בחליבת כבשים ובגז. זכיתי בפרסים - בקבוק בירה שחורה בכל תחרות - הרבה יותר טוב מחוברת דינים מודפסת במכונת כתיבה. ביליתי שעות ארוכות במרעה, לבדי עם הכבשים. הסתכלתי עליהם וחשבתי: רקע אידיאלי לפיתוח רעיונות ללא השפעה מבחוץ. קראו לי פילוסוף. תמיד הסתובבתי וחשבתי על משהו. עכשיו, כשהייתי רחוק מהבית ומשוחרר מהמכות, התפניתי לחשוב במה שרציתי ואהבתי.

הייתי יושב במרעה עם עדר הצאן וגם בכל מקום אחר, ומפתח את הרעיון:

א. אם אוכלוסיות שונות מאמינות באמונות מנוגדות, הרי שכולן לא יכולות להיות צודקות, אלא רק אחת. כלומר - לפחות 80% טועים תמיד. אם היהדות צודקת - זה אפילו יותר גרוע: 99% טועים. אם 99% מהאנשים טועים, אז יותר הגיוני שכל אחד צודק במה שהוא חושב על השני, כלומר, כולם טועים.

ב. Too good to be true: הדת יותר מדי מושלמת. ברור לך מאין אתה בא ולאן אתה הולך. שכר לטובים, עונש לרעים. ממש כיף, אלמלא היה אלוהים היה צריך לברוא את הדבר המושלם הזה. אופס... אז זה בדיוק מה שקרה, היה צורך להמציא אותו והמציאו. אני חושב שאלוהים זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. בלעדיו העולם בלתי נסבל - איתו הוא מושלם. לימים, כשהייתי סטודנט באמריקה, הייתה לי חברה חכמה שאמרה לי: אתם המדענים מבזבזים את זמנכם. במקום לפתח כל מיני דברים טריוויאליים תפתחו אלוהים - וכל הבעיות ייפתרו. היא צדקה. כשאהיה גדול אברא אלוהים.

באותה תקופה אפשר לומר כי לא הפסקתי להיות דתי, אלא עברתי לדת אחרת - דת הביולוגיה. קראתי ולמדתי הרבה בנושא, והתחלתי לראות את הסתירות שבין הדת למציאות, בייחוד הסתירות שבין גרסות הדת למדעי הביולוגיה: השפן שמעלה גירה, הכינים שמיוצרות מחול. אותו אלוהים, שרץ לספר לחברה שברא את כל החיות, בחיים לא היה עובר מבחן בביולוגיה.

אחרי שהרעיון התגבש, ביליתי לילה שרובו חסר שינה וקמתי בבוקר אתיאיסט. ביולוג.

קרה לי נס משמיים. צורך משותף הפגיש אותי עם תלמיד אחר. ילד שמנמן בן עשירים ממלכי הנקניק של תל אביב. היו לנו מחשבות דומות. היו ימים שהומוסקסואלים נשארו בארון ונחשפו רק אחד בפני השני. ראיתם פעם איך עושים דבר כזה? לא ראיתי, אבל אני בטוח שהם עושים זאת בהדרגה, ותמיד משאירים מסלול נסיגה למקרה שטעו בזיהוי.

אני ניגש אליו ואומר: "תראה, ברור שהחילוניים טועים, אבל אולי הם לא לגמרי מגעילים או רעים (כך בעצם ראינו אותם. הדת היא דבר מאוד רגשי). תראה, הם טוענים כך וכך, כמובן שזה לא נכון,אבל אין בזה זדון". ואז, אחר זמן מה שוב אני חסר מנוחה, ומוכרח לחזור אליו כמו מגנט: "תראה, מה שהם אומרים כמובן אינו נכון, אבל צריך לסלוח להם. על פניו זה נראה כאילו יש בטיעון שלהם איזה הגיון". ושוב: "תראה, אילו הייתי חילוני (טועה כמובן - מה-'רשע' כבר השתחררנו) הייתי יכול לטעון (בטעות) ..." הוא רץ אלי, אני רץ אליו, הוא אלי ואנחנו חסרי מנוחה. יום אחד אני בא אליו נסער כרגיל ואומר: "תראה, אפשר להבין את החילוני (הטועה כמובן) שאומר כי אין אלוהים הרי על פניו ..." ואני מתחיל להסביר את כל התיאוריה. הוא מסתכל עלי ואומר "בגלל זה אני לא מאמין באלוהים". נפלנו אחד על השני בהרגשת הקלה. יצאנו מהארון - רגע כזה לא שוכחים. לגביו, אגב, הייתה אחרית דבר שונה. שנים אחרי שסיימנו את בית הספר פגשתי אותו חובש כיפה סרוגה. היה לו סבא בבית אבות, שאותו כיבד מאוד. הם בילו הרבה ביחד, בשיחות, והסב החזיר אותו אל הדת.

עזבתי את האלוהים, חזרתי בשאלה מהסוף.

עכשיו היה צורך ללכת אחורה ולהוריד את הסממנים החיצוניים, קליפה אחרי קליפה. כאן מתגלה כוחה של המערכת הדתית. מערכת דתית זו משפחה, סביבה, קהילה, בושה, הכול. לפני כמה שנים היה מוסף של עיתון הארץ, שהוקדש לחזרה בשאלה, ושם היה פסיכולוג שהסביר, שחזרה בשאלה זה ג'ירפה - אין חיה כזאת. מבחינה פסיכולוגית זה בלתי אפשרי. הוא צודק. כמעט שאי-אפשר לחזור בשאלה.

המשכתי כלפי חוץ לחיות כדתי, ואף אחד חוץ מאיש סודי לא ידע כלום. במקווה ישראל היה סקטור דתי וסקטור חילוני. החילוניים נראו לי יותר שייכים, גבוהים, שריריים, יפים ויפות משוחררים, הבנות יצאו לעבודה במכנסיים קצרות, ואנחנו חלשים, מפגרים, לא שייכים. הבנות שלנו אפורות וסגורות.

במבט לאחור הייתי צריך לעבור לסקטור הכללי (החילוני), ואני מתבייש שלא עשיתי זאת, אך לא עמד לי הכוח. שוב, החילוני אינו מבין כמה קשה לעזוב את הדת, כמה קשה ביום אחד להפוך ל-"רשע", לאבד את הכרת סביבתך והערכתה. אני מניח שזה דומה למה שהייתה אז יציאה מהארון ע"י הומוסקסואל, בעצם יותר קשה. עד שגיליתי כי אין אלוהים הקפדתי במצוות, היה לי חלום, שאף פעם בחיי לא יעבור יום שבו לא אניח תפילין. יום אחד שכחתי, וזאת הייתה טרגדיה. עכשיו הפסקתי להניח תפילין כשיכולתי. לא תמיד זה התאפשר, המדריכים השגיחו. הדלקתי אור בשבת, אבל לא נסעתי בשבת, כי פחדתי שיראו אותי. זה קרה יותר מאוחר. לא יכולתי עדין לאכול טרף, זה אוכל מגעיל שאותו אוכלים אנשים מגעילים. לאחר שנים בצבא, עלינו - שני חיילים - לטרמפ. אישה אחת לקחה אותנו. בדרך הציעה לקנות שווארמה לשנינו, כהערכה לצנחנים הגיבורים. השווארמה נקנתה בדוכן ערבי. כך התחלתי לאכול לא כשר. הסממנים החיצוניים - הקליפות, היו כל כך קשות, שלפעמים היה צריך צרוף מקרים כדי להסיר אותן. נשארתי בעולם הדתי אתיאיסט בתחפושת של דוס, רואה הכול מבפנים, רושם בזיכרונו את כל הסודות, אך אינו נחשף.

במקווה ישראל היו לנו שיעורי מחנך, המחנך היה מר פ' ז"ל. היינו יושבים במעגל והוא זחוח ומלא, לפחות כלפי חוץ, בביטחון עצמי, מתחיל במונולוג. אף אחד, כולל אני, לא מעז שלא להסכים, אין אופציה כזאת. "החילוניים: איך יצדיקו ישיבתם בארץ הזאת אם אינם מאמינים בהבטחה האלוהית?" רציתי לומר לו שאני בן לעם היהודי שגובש גם ע"י אמונה באלוהים, וזה היה מלט מלכד טוב עד שהובהר, כי הנ"ל פשוט איננו. אז מה, אינדיאני, פרופסור באוניברסיטה, שמפסיק להאמין בנשר ובענן אינו אינדיאני? אמריקה אינה ארצו? אני יותר יהודי מהדתיים, כי עמי וארצי אינם תלויים בגורם שיש שמאמינים שקיים ויש שאומרים שלא היה ולא נברא.

אבל, כמובן, הס מלדבר. שתקתי, אבל למדתי את הטקטיקות שלהם. מעניין שגם עכשיו לא יצרתי קשר מיוחד עם התלמידים מהסקטור החילוני. הרגשתי זר לידם, וזה היה הדדי. הרי הסתובבתי בתחפושת. צודק או לא צודק, אם תצבע את עצמך בשחור תרגיש נוח עם בני הגזע השחור ולא נוח עם בני הגזע הלבן. אתה יכול להיות בן הגזע הלבן אבל החיצוניות היא זאת שקובעת מי יהיו חבריך ואיזו חברה תקבל אותך. לאט-לאט יצרתי שני עולמות וחייתי בפיצול אישיות. ליד ההורים והסביבה הייתי דתי, ובהדרגה הייתי יותר ויותר חילוני הרחק מהסביבה. הפיצול הזה לא עשה לי טוב, וחיכיתי לרגע שהוא ייגמר. ידעתי גם איך אעשה זאת. יצאתי בעיקר עם בנות דתיות, בעיקר מודרניות. הסביבה הדתית שידכה לי בחורות כל הזמן, אבל איזה חוש פנימי אמר להם לשדך לי את היותר חופשיות שביניהן. ההתפקרות שלי, שכלפי חוץ נראתה חלקית בלבד, מצאה חן בעיני בנות מסוג זה, אולי סימלתי להן את החופש עליו חלמו. מאידך, מי שהיו יותר דתיות חשו מיד שמשהו לא בסדר. הייתה אחת שמאוד מצאה חן בעיני, ויום אחד אמרה לי שהיא חייבת להיפרד ממני, שכן, "הדתיות שלי אינה מספקת ואינה באה די עמוק מבפנים". נשבר לי הלב, אבל היא צדקה.

עם החילוניות לא ידעתי מה לעשות, וגם הן לא היו מעוניינות להסתבך עם מי שנראה כדתי או אפילו דתי למחצה. פגשתי פעם בדיילת. אז דיילת הייתה משהו מיוחד, כי טיסות היו עדיין דבר אקסקלוסיבי לעשירים, וכל דיילת הייתה פחות או יותר דוגמנית. התיידדנו וניסיתי לחזק איתה את הקשר, אבל היא אמרה לי: "אתה יודע - אתה נורא נחמד, יש לי חברה דתית אולי אפגיש ביניכם". לא יכולתי ולא העזתי, אם כך, לחדור לגמרי לחברה החילונית, ובכל זאת היה פתח. באותה תקופה הגיעו בחורות יהודיות אמריקאיות לארץ, לביקור או לימודים. רובן היו די מוזרות ולא מקובלות, כי הן באו מהאזורים הכי מטורפים של ניו-יורק, והיו מסתובבות בשטחי האוניברסיטה עם רולים בשערות ומכנסי ברמודה, שאז נחשבו לחוסר-טעם מוחלט. אבל הן לא ידעו, או שלא היה איכפת להן מהנושא הדתי. בעיניהן הייתי אני בלי תווית השתייכות דתית זו או אחרת. בצורה זו היו לי פה ושם חברות שלימדו אותי שאפשר גם אחרת, אבל לא בארץ.

גם בבית התחלתי להבין שאני חי על זמן שאול. היינו מכוונים את שעון השבת שידליק את האור לפנות ערב, אבל לא פעם היו תקלות והאור לא נדלק. ביום שבת אחד אחרי הצהריים זה קרה שוב, והאור לא נדלק. רציתי לקרוא, אבי יצא לתפילות מנחה ומעריב כשביניהן "סעודה שלישית" של שבת ושיעור מפי הרב. הרגשתי בטוח שיש לי די זמן עד שיחזור והדלקתי נורה קטנה בחדרי, ובדיוק, מעשה שטן, אבי שינה דעתו והחליט לוותר על הארוחה והשיעור, ולעשות את ההפסקה שבין מנחה למעריב בבית. הוא חזר וראה את האור הקטן בחדרי, נכנס ואמר בזעם "כל עוד אתה גר בבית הזה לא תדליק אור בשבת", שפירושו - אם לא תקיים מצוות לא תוכל לגור פה. מדובר כאן באב שאהב את ילדיו ללא גבול, ובעצם היה גבול. קשה לקבל זאת, אבל אדם דתי אינו מסוגל לאהוב אדם אחר ללא גבול, תמיד אהבת האדם באה כמשנית לאהבת האלוהים. המודל והנושא להערצה הוא אברהם שעמד בבחינת האהבה לאלוהים. כאשר עמד לשחוט את בנו מפני שאלוהים אמר לו, וידע אפילו לא לשאול מדוע. אלוהים - הוא שאמר זה מספיק.

מה חשב הבן יצחק כשראה את המאכלת ליד גרונו? מעניין כמה עלו לאברהם שנים של הטיפולים הפסיכיאטריים כדי להוציא את בנו מהטראומה. ככה לא מגדלים ילדים. לא מגדלים ילד בריא בנפשו כאשר כופים עליו דרך שהוא לא רוצה, והוא מתבייש בה. ככה לא מפתחים ביטחון עצמי וחוסן נפשי. יתכן שדווקא הריאקציה לכל זה גרמה לי אחר כך לרצות ללכת קדימה ולהיות במקומות היותר טובים, אבל את זה משיגים בצורה ישירה ונורמאלית ולא ע"י גידול פרדוכסלי כזה.

גדלתי, אם כך, בהרגשה שאני תמיד מספר שניים, ויש מישהו חשוב יותר שבא לפני, ושזה גורל ללא מוצא. לפעמים שקעתי ברפיון - אולי להיכנע ולהתחתן עם אותה בחורה דתית שהייתה מוכנה לקבל אותי כמו שאני כל עוד שאני בתחפושת הנכונה, ולהישאר בקהילה הדתית כחילוני מתחת לכיפה? יש המון כאלה בציבור הדתי, והם מתקבלים בהבנה שבשתיקה כל עוד הם מקפידים לשמור על החזות החיצונית הנכונה במראה ובמעשה. אלא שמחשבות אלה שיקפו רק רגעי חולשה זמניים. הייתה לי תכנית איך לצאת מהפלונטר שניראה לי כזה שאי-אפשר לצאת ממנו. מי שאינו מכיר את העולם הדתי יתהה: מה הבעיה? קמים והולכים. קשה להסביר, אבל כבר אמרתי קודם - זה כמעט בלתי אפשרי.

קבלתי את תואר הבוגר מהר, ויצאתי להמשיך את הלימודים בעיר Boulder אשר במדינת Colorado בארה"ב, במקום שהכי התאים לי בעולם. עיר אוניברסיטאית קטנה ונידחת, שכמעט ואין בה יהודים או סטודנטים ישראלים, ושם אתה אמור לא להיות שייך לכלום. יצאתי לשדה התעופה עם הורי ולכן חבשתי כיפה סרוגה קטנה. באותו זמן עוד לא היו בעיות ביטחון בטיסות, ואפשר היה לצפות בקרובים ממרפסת הבניין המרכזי כשהם עולים בכבש המטוס. היה חשוב לי שהטקס הסופי של הפרידה מהדת יעשה בארץ. לא רציתי להיכנס לסטטיסטיקה הבנאלית של אלה שעזבו את הדת עקב הנסיבות, כלומר עקב זה שהם חיו ללא מסגרת בארץ רחוקה. רציתי שהאקט של הפרידה מהדת יעשה מתוך אמונה שלמה ובסביבה הדתית המקורית שלי פה בארץ. היום זה ניראה קצת ילדותי, אבל אז זה היה חשוב לי מאוד. נכנסתי למטוס, הורדתי את הכיפה והכנסתי אותה לכיס. יצאתי החוצה למדרגות המטוס ונפנפתי בידי להורי. אבא שלי, שמהמרחק כמובן לא היה יכול להבחין בשינוי, התרגש מאוד ובמשך שנים סיפר לכולם: "מכל הנוסעים בני היה היחידי שיצא שוב לנפנף לשלום".

חזרתי למטוס, ההרגשה הייתה קשה לתיאור. המטוס המריא לגובה אבל אני ריחפתי הרבה יותר גבוה מעליו. פתאום הייתי בדיוק מה שאני: ללא זהות שאינה שלי, שהוצמדה לי. חילוני אמיתי חי כך באופן נורמאלי, אבל החילוני הממוצע, זה המוכה רגשי-אשמה על כך שהוא "מופקר", אינו יודע להעריך זאת, ולפעמים אפילו פוחד מזה. מהשמיים לא היו מוכנים לוותר בקלות. בטיסה הפנימית ניו-יורק-קולורדו ישבתי ליד יהודי זקן ועשיר. התיידדנו, והוא כמחווה דאג שהדיילת תביא לי אוכל כשר...

כל-כך מיהרתי לצאת ללמוד בחו"ל, שיצאתי למרות שקיבלתי הודעה "התקבלת, אך ללא מלגת מחיה". בתמימות של צעיר שעוד לא התנסה בכך שלא כל דבר אפשרי, תכננתי לממן את לימודי באמצעות עבודה כמכבה-אש מוצנח ביערות קולורדו. בסופו של דבר הכול הסתדר. קיבלתי מלגת מחיה, ויכולתי להתרכז בענייני.

קל להתרגל לטוב אפילו כשזה בא בבת אחת. הייתי בעולם שבו דתיים חילוניים וכל מה שקשור בהם פשוט אינו קיים. הייתי אני, ומהר מאד לא הבנתי יותר מה היה כל הסיפור הקודם: לא לחתוך נייר בשבת, כן או לא אוכלים? מי בכלל זוכר מה. לא הייתי צריך להתחיל להבין חילוניים או חילוניות, כי אף אחד לא היה חילוני או דתי. הם היו אמריקאים. אי ההבנה החלקית שלי את האדם הלא דתי נראתה טבעית, ופורשה כאי-הבנה של התרבות האמריקאית. קשה להאמין כמה מהר שכחתי את העבר, והוא ניראה לי מרוחק ולא ממשי. בכל זאת נשארה לי מהעבר המרדנות כנגד מסגרות, משום שחייתי תמיד במסגרת ששנאתי ונכפתה עלי. כסטודנט נכנסתי לכל מיני צרות עם ההנהלה והנהלים. היה לי מנחה נפלא לתואר. הוא לא היה יהודי, אבל היה ציוני אמיתי בנפשו. הרבה בזכותו הבינו במחלקה שלהיות סטודנט, על המסגרת והמשמעת הכרוכים בזה זה לא בשבילי, ולכן לא הפריעו לי למלא מהר את דרישות המחקר והקורסים, ולאחר שלוש שנים בארה"ב סיימתי את לימודי המאסטר והדוקטורט במדעי המוח. ניסיתי לחזור לארץ, אבל שטח המחקר שלי מאוד ספציפי, וקשה היה למצוא עבודה בארץ. כך נשארתי בארה"ב שבע שנים נוספות. לאחר גמר הלימודים הייתי פרופסור באוניברסיטאות. קיבלתי אזרחות, הקמתי משפחה. חזרתי לתקופה קצרה להילחם במלחמת יום כיפור, ועדיין המשכתי לנסות לחזור ארצה עד שהדבר עלה בידי. לדעתי קשר לארץ שאינו תלוי בדת הוא אפילו אמיתי יותר, כי אינו תלוי בדבר. הוא איננו מבוסס על ישות אלוהית שיכולה להתגלות אחר כך כבלתי קיימת. ואז מה יעשה הדתי, יעזוב את הארץ?

אחד הדברים שמכעיסים אותי ביותר הוא כשאומרים שעזיבתי את הדת התאפשרה בזכות (או באשמת, תלוי מה עמדותיך) העובדה שלמדתי במקווה ישראל, ושחייתי זמן רב בחו"ל. אין זה נכון. במסכת מכות (י', עמ' ב') נאמר "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". הלכתי למקווה משום שזה היה מקום שבו יכולתי לשנות את חיי. יצאתי לחו"ל כמקום שבו יכולתי להמשיך בשינוי ולחיות אותו. אני בחרתי במקומות האלה בין השאר מכיוון שהשתנתה אמונתי, ולא להיפך.

עוד בהיותי בארה"ב התחלתי להתכתב עם אבי על נושא הדת. חשפתי מעט, אבל השארתי הרבה ניסתר. אחרי שחזרתי לארץ ואבי, שראה את גודל ה-"ברוך" (דהיינו, השבר) אמר לי: טוב, יש לי חברים רבים שהילדים שלהם עזבו את הדת, זה הפך להיות לנורמה, ואני מסוגל איך שהוא להבין זאת, אבל מדוע עד כדי כך? מדוע אתה חייב להיות כופר עד הסוף? עד למילימטר האחרון? סבתא שלי התגאתה מאוד בנכדה הדוקטור, והתעלמה מהבשורות הפחות טובות. כשאמרו לה "אבל הוא לא מספיק דתי" השיבה: "אין דבר, עד עכשיו היו במשפחה רבנים, אז עכשיו יהיו גם דוקטורים". זאת הייתה אמירה מצוינת, רק שהיה לה חסרון קטן אחד: לפחות מצד אבי משפחתנו הייתה חפה מכל רבנים...

יחסו של אבי לבעלי חיים שיקף את הקונפליקט שלו עם הדת. אני גידלתי כלבים, והוא התנגד להם בהשפעת אביו, שכפי שכבר סופר, אימץ את גישת הדת אשר אינה מתלהבת מחיות מחמד. בליבו, אני חושב, בעצם אהב כלבים. תמיד דאג להסתייג מהם ולהגיב לנוכחות הכלב שלי בזעף. והנה יום אחד בילדותי נכנסנו הביתה במפתיע וגילינו במרכז הסלון את אבי, רוכן מעל הכלב, שהיה לי אז, ומלטף אותו. לו היה נתפס עם אישה זרה במיטה לבטח היה נבוך פחות, אבל הקרח נשבר, והוא הרשה לעצמו יותר ויותר לגלות רגשות ויחס חיובי לחיות. נראה לי שמה שגרם לו להרשות לעצמו אותה אפיזודה בסלון היה הסיפור הבא: באחד הימים היה זקוק לעזרה, והוא פנה לשר וראש המפלגה הדתית לאומית חיים משה שפירא, אותו הכיר מזה שנים רבות. הוא הלך לביתו של השר ולהפתעתו עוד כשדפק על הדלת שמע נביחות מבפנים, וכשנכנס קיבל את פניו כלב פודל. לשר שפירא היה בן בכסא-גלגלים, והוא קנה לילד כלב כדי שיארח לו לחברה. כשחזרנו מארה"ב הבאתי איתי כלב רועים גרמני מיוחס. בית הורי שכן ברחוב שצידו האחד מואר ומיושר והשני גבעה חשוכה. בלילה היה אבי יוצא עם הכלב לטיול. כשראה אדם מתקרב היה בוחן מיהו מרחוק. אם היה זה אחד הרבנים מישיבת הדרום או דתי אחר מידידיו היה סוטה מהכביש אל האזור החשוך, בכדי שלא ייראה מוביל כלב, דבר שנחשב למעשה חילוני ביותר באותם הימים. אבל אם היה רואה ידיד חילוני היה עובר לצד המואר, ומראה לאותו אדם את הכלב המיוחס שבנו הביא מאמריקה.

עם הזמן התחיל אבי להתרגל לשינוי שחל בבנו. היה לו אולי קל יותר, משום שכל חייו כיבד והעריץ השכלה, דבר שנבצר ממנו לגבי עצמו. בפולין, כיהודי, לא יכול היה להגיע להשכלה אקדמית. הוא פיצה את עצמו בלימוד שפות רבות. עכשיו היה לו קל לראות, שבנו למד כפי שחלם הוא עצמו, ולפטור את עניין הדת באנחה קלה או תלונה לא-מחייבת מפעם לפעם. חל אצלו תהליך זוחל של הסתגלות. התחלנו לבוא אליהם במכונית בשבת, והמכונית חנתה בהדרגה יותר ויותר קרוב לבית. בסופו של דבר, בתום הביקור, היה אבא יוצא איתנו מהבית, מביט בזהירות לכל הצדדים, ואם השטח היה נקי - בלא אף דתי בסביבה, היה ניגש עד לחלון המכונית להיפרד ממני ומהנכדים.

אבי נפטר לפני מספר שנים. בכל שנה אנחנו עולים לקברו. אחי מארגן את הטכס, ובדקדקנות של ביוכימאי דואג לקרוא את כל הפסוקים המתחילים באותיות "נשמה", שמו של אבי וכו'. חידשתי לי מנהג: אני עולה לקבר לבדי, וקורא שם את הקדיש בגילוי ראש. לכאורה, הקדיש הוא התפילה המקוממת ביותר. האדם עומד לפני עובדת מוות שאין לו הצדקה, ובפני מצב שיכול להוביל לשאלה: "אלוהים! מה עשית?", ואז הוא צריך לאמור שוב ושוב "יתגדל ויתקדש שמיא רבה" - יתגדל ויתקדש שמו של האל. אין דאגה לאבל, לנפטר, רק דאגה שלא תאבד האמונה. ובכל זאת, אמירת הקדיש הזאת, כשאין בה שום אלוהים, והראש הגלוי אומר "אלוהים - אתה לא בעסק" - היא הדרך הטקסית שלי לזכור את אבי. אזרתי פעם אומץ וסיפרתי לאמי על כך, והופתעתי שהיא התרגשה ואמרה: אביך היה שמח שמצאת דרך משלך לזכור אותו, גם אם זה מנוגד לדרכו.

אינני מסוגל להבין איך אפשר לקיים את זכרו של אדם בשטח ענק, מלא גופות ו-"מאכערים" חרדיים. בחצר שלי גידרתי חלקה קטנה מכוסה פרחים ולידה בריכת דגים ושושנות מים - שם חי זכרו של אבי. את בית הקברות הותרתי לדתיים.

אבא שלי, אדם שחי בעולם משתנה, ואני חושב שעמד בכך בכבוד. אני מאמין כי בסתר ליבו אהבת בניו באה אצלו בכל זאת לפני הדת. אני מאמין שלו אלוהים היה בא אליו ומצווה כי ישחט אותי על איזה הר, היה בטח מציע לאלוהים בנימוס שילך אל אברהם, מפני שהוא יותר בקטע הזה של עקדות ומאכלות. יהי זכרו ברוך.

חזרתי לארץ כחייזר הבא מן החלל. לא שייך לקהילה הדתית ולא לחילונית, אלא מסתכל על שתיהן מהצד. מצאתי את עצמי באופן טבעי בקהילה החילונית, אבל לא כדתי העובר לחילוניים, לא כחילוני המצטרף אל אנשיו אלא כזר, מעין עולה חדש, שבוחר לו אחת משתי קהילות, כי אין שלישית. שואלים אותי: מה נשאר לך מכל שנות הדתיות? ותשובתי היא, שהדבר העיקרי הוא הזלזול, כמעט תיעוב כלפי החילוני. כשאתה עוזב את הדת והקהילה הדתית אתה מצפה לראות חילוניים שהם דבקים בחילוניות, עוסקים בה מעמיקים בה ומאמינים בה. יש אולי 15%-20% חילוניים אמיתיים כאלה, האדוקים באמונתם. יש סיפור ידוע על הפגישה בין בן-גוריון והחזון-איש. בן גוריון אמר בערך כך: מדוע שלא נוותר הדדית ונתקרב אחד אל השני (הדתיים והחילוניים). סיפר לו החזון איש את הסיפור הבא: חשוב על שתי עגלות אחת מלאה ואחת ריקה שנפגשות על גשר צר. מי צריכה לפנות לאחור ולאפשר את המעבר לשנייה? העגלה הריקה. כך גם החילוניים - שעגלתם ריקה, כביכול, בעיניהם של הדתיים. שהרי מהי עגלתם של החילוניים על פי הדתיים? אי-אמונה, אי-קיום מצוות, הם החייבים לפנות דרך לעגלה מלאת הערכים של הדתיים. ואני אומר - עגלתם של החילוניים מלאה ערכים, וכל חילוני צריך לכתוב את עשרת הדיברות שלו בכל בוקר, ואילו לדתי יש עגלה של ערכים המבוססים על גרעין מרכזי שאינו קיים, ולכן עגלתם היא הריקה. כמה חילוניים חושבים כך? רק, שוב, אותם 15%-20% החילוניים האמיתיים המחוזקים באמונתם שהוזכרו לעיל, ולא כל השאר, בעלי רגש אשמה על כך שאין בכוחם להיות דתיים.

חזרנו, אם כך, לארץ. לארץ האומללה שלנו, שהתדרדרה חלקית מהציונות המתקדמת והאוניברסאלית אל הפרימיטיביות הדתית והבלתי רציונאלית של המזרח התיכון. הכינו פה שורש, ובצד המחקר וההוראה באוניברסיטה שתלנו כרם זיתים גדול ומשק עופות, המניב אלפי ביצים בכל יום. הילדות הולכות לבית ספר חילוני, לכאורה, שבו הן לומדות כי רחב הזונה מכרה מזון, והילדים החילוניים מתנפלים עליהן בחמת זעם כשהן מעזות להביא לבית הספר סנדוויץ' עם נקניק וגבינה. הן עצמן משיבות מלחמה שערה, ולא יתנו למורה ה-"חילונית" להציג איזה שהוא ייחוס לאלוהים בלי להציג את האפשרות האלטרנטיבית החילונית. ואנחנו - אשתי ואני - למדנו להשלים עם העובדה שאנחנו חיים בעולם שהוא בעצם דתי, ולקיים את אי האמונה החילונית שלנו בתוך אוקיינוס הדת שסביבנו. כחוקר מוח אני שואל, מדוע הדת כל כך נפוצה, מדוע היא מצליחה כל כך למרות התפתחות הביולוגיה, למרות שכיום אפשר להסביר את התופעות שהדת אמורה לתת להם תשובה בדרך שאינה מיסטית? לאחר פרסום תיאורית האבולוציה חשבו רבים, כי האמונה הדתית והדת ייהפכו לנחלת העבר, דבר שלא קרה. כפי שאנחנו רואים, הצורך באמונה במעבר לטבעי עמוק ומושרש בנו. מדוע זה כך? כנראה שלצורך באמונה במעבר לטבעי יש מרכיב תורשתי רציני (בנוסף לסביבה) אשר הופץ בתהליך אבולוציוני בגלל יתרונות אדפטיביים מסוימים שיש לדת. כמה אירוני! הדת הכופרת באבולוציה בעצם חייבת לה את סגסוגה. אנחנו חיים אם כך במדינה דתית שבתוך עולם דתי.

אז מה כל כך רע? מה פתאום רע? זה אפילו יכול להיות טוב, אם מדובר בדרך חיים שעושה טוב למאמין. הבעיה היא, שהאמונה הדתית קשורה במקרים רבים מאד בנטייתו של המאמין לכפות את אורח חייו על המאמין באלטרנטיבה, ותחושתו שהאחרון חייב לו משהו, וחייב לתמוך בכספו, זמנו ונוחיותו במאמין. אם נגיע למצב שבו המאמין, כמו חובב המוסיקה, האומנות, בעלי החיים או טיולים, יראה את הדבר כנושא פרטי שלו, לא יראה בזה סיבה שלא לתרום לסביבתו הכללית שבה גם כאלה שאינם חולקים את אהבותיו, לא יחשוב כי אלה המאמינים בערכים אחרים שבעיניו הם פחותים או אפילו טמאים, חייבים לממן את ערכיו הנשגבים לדעתו ולא יכפה את אורח חייו או מגבלות על אלה שחושבים אחרת ממנו, כי אז לא יהיה כל רע בדת - אולי אפילו משהו טוב לאלה הנמשכים אליה, ובא לציון גואל.



חברים ב- עוצב על ידי