קיבלתי עכשיו אחריות מלאה על החיים האישיים שלי

שלום לכם, שמי רוני, חרדי לשעבר ממשפחה חרדית קיצונית, דובר יידיש רהוטה וכו'.

אספר בקצרה על עצמי, למה ואיך חזרתי בשאלה.

אז ככה, אני חונכתי משך כל שנות ילדותי, בבתי ספר (תלמודי תורה וישיבות) חרדיים לחלוטין, דוברי יידיש, מורים שמכים ללא רחמנות על כל תעלול שילד ממוצע עושה. אצלנו בבית-ספר, מכיתה ג' (גיל 6) לומדים מ- 7:00 בבוקר עד 6:00 בערב, כל היום לומדים ספרי קודש, רק שעה אחת ביום ספרי חול (לא מדובר פה ב"ספרות זולה" או משהו כזה, רק פשוט חשבון וקצת היסטוריה) על ידי מורה אחר הנקרא 'שריַיבער'. הזלזול כלפי לימודי חול גלוי לעין כל, אם לא מצליחים במבחן של לימודי חול העונש הוא הרבה פחות מאי הצלחה בלימודי קודש, כך ש'ילד מצטיין' בלימודי חול אינו מוערך בכלל, לעומת 'ילד מצטיין' בלימודי קודש ולמרות שבלימודי חול הוא 'ילד רע ומפריע' הוא נחשב עדיין ה'שפיץ' של הכתה. בקיצור, משך כל שנות ילדותי שטפו לי את המוח בערכי דת מתוך כפיה, שזה אומר, ילד שמעיז לשאול שאלה על אמונה, ערכי דת, חז"ל וכד', רק על השאלה נותנים לו הרגשה של 'כופר' (שזה מהדברים הכי גרועים), והיחס לשאלה כזאת הוא בזלזול כלפי השואל, עד כדי לבקש מהילד לשטוף את הפה ולתקן את דבריו לפני כל הכתה, ואם היה מתעקש בשאלותיו, מצא את עצמו מוכה ומקופח.

בישיבה (גיל 17) אז מתחיל הלחץ של שידוכים, צריך להיות בחור טוב, אם לא, לא יהיה לך שידוך! וכמובן שזה לוקח ממך את ההזדמנות לצאת ולהכיר מושגים שונים ממה שיש בישיבה. למרות זאת הגיל הזה הוא כי קשה ומסוכן לבחורים שיצאו ל"תרבות רעה", ולכן עיקר העיסוק של העסקנים למיניהם הוא עם בחורים בגיל הזה, איך להשאיר את הבחור בישיבה. לפעמים גומרים שידוך רק בגלל זה, כדי שהבחור יוגבל על ידי אשתו.

בכל אופן אני כמו כולם עברתי את כל זה, אבל במידה מסוימת לא נתתי ל'מובן מאליו' לשלוט עלי ועל אמונותי, ותמיד לא ויתרתי לשאול לעצמי שאלות, כמו, מי אומר שיש אלוהים? מי קבע שהיסטוריה דתית המועברת לדורות בצורה לא דמוקרטית עומדת על בוריה? מי קבע שעל חז"ל להחליט מה רצון האלוהים? וכל מיני שאלות כאלו שנוצרות אצל כל בן אדם שפוי, רק כולם באיזה שהוא שלב נכנעים לשאלות, ואני משום מה לא נכנעתי, אם לא היה לי את מי לשאול, שאלתי את עצמי. גם ראיתי כל הזמן את הצביעות של החברה החרדית, הרגשתי שכל הדת היא לא יותר מצביעות ועבודה בעיניים, אין שום אמונה ושום דבר, רק סגירות עצומה, פחד ממה שקורה בחוץ, ואמונות עיוורות. כתוצאה מזה הייתי שונה גם מבחוץ, לא הייתי מקיים מצוות באותה צורה כמו כולם, תמיד הייתי מחפש את הנקודה האמיתית להתחבר אליה, אבל ניסיתי ולא מצאתי.

למרות זאת, עדיין לא העזתי לעשות את הצעד הכי 'גרוע' שיכול להיות ו'להישמד', הרי בסך הכל אני בן אדם, גם אם היו לי תמיד ספיקות על העקרונות, עדיין המוח שלי ספוג ב'על שלושה דברים יהרג ובל יעבור' וכד', לכן ניסיתי כל הזמן להתחבר לאמת מסוימת בתוך העולם החרדי, ואז התקרבתי לחסידות ברסלב שמתעסקת יותר בעבודה עצמית (אני לא אאריך בזה עכשיו). בכל אופן, הגיע זמן השידוך, סוף סוף התחתנתי, כל הצוות ההורים ובעצם כל הסביבה כולם רגועים, הבחור הזה כבר נלכד עם אשה ולא צריך עוד לדאוג עליו שיעזוב את עולם התורה, עכשיו שיעשה מה שהוא רוצה...

אבל אני שונה מכולם, עדיין לא רגוע עם עצמי, עדיין לא משלים, נכון שהכניסו בי פחדים עצומים מהעולם החיצוני, הכניסו בי להרגיש חזק את הזלזול של האדם הלא דתי, הכניסו בי את פחדי הגיהנום, אבל שוב אני קיבלתי את הכל בערבון מוגבל והשארתי לעצמי תמיד מקום לשאול את מה שבאמת קשה לי.

וכאן יש לציין, לא הייתי בחור קל דעת שהסתובב בחוצות העיר בפריקת עול כמו אלו הנקראים 'שבבניקים', לא ולא, הייתי בחור רציני (מי שמכיר אותי יודע זאת) שומע מציית רוצה להצליח וכו'. באותו מידה לא הייתי שוקד על הגמרא ברצינות, לא יכולתי לבנות שאיפותיי על לימוד דתי כפייתי וכל זה כדי לא לתת ל'מובן מאליו' לשלוט על אמונתי ומחשבותיי.

טוב, התחתנתי, הבאתי ילדים מתוקים לעולם, כל ילד שאני מביא זה ברכה לעולם החרדי, ואני עדיין לא משלים עם עצמי, אני 'לוחם' על חירותי להאמין במה שאני מאמין באמת, זה מה שחשוב לי, אישה ילדים הכל טוב ויפה (אין לי רשות לדבר על החיים האישיים שלי עם אהובתי, אני יכול רק לציין שהתגרשנו מתוך רצון מוחלט של שני הצדדים, ולא היה כאן ח"ו קיפוח כלפיי או כלפי אשתי), על כל פנים, הגיע הזמן, והחלטתי, הדת היא שקר, מבוססת על פחדים וצביעות איומה, אני לא שייך לקבוצה כזאת, יש לי 'עולם' שאני רוצה להכיר אותו, אני רוצה לספק את חיי באופן טבעי עם מגוון הדברים שהעולם מציגה לי, אין לי ברירה, אני חייב לעזוב, כל עוד אני בגיל כזה (23). סיכמנו אני ואשתי, שטוב לנו להתגרש וכל אחד יחליט מחדש איך ואיפה לחיות.

עכשיו אני אספר קצת אילו קשיים נוצצים בראש כשחושבים לעזוב את הסביבה החרדית והדת:

1. קודם כל ההרגשה כלפי עצמך, ברגע שאתה משוכנע שהדת אינה אלא יצירה אנושית קדומה אתה בעצם מבטל את כל העבר שלך, כל הערכים שלך נהיים כ'לא', כי אצל החרדים חוץ מדת ותורה אין שום ערך אחר לחיים, כך שברגע שאתה עוזב את הדת אתה מתנתק מכל העבר שלך. נגיד היו לך בעבר ימים 'טובים' של תפילה טובה לימוד בהתמדה וכד', אתה פתאום מגלה שהכל היה להבל וריק אין בו ממש, אתה מבטל כל רגשות של רוממות הקדושה בשבתות וחגים, ונשאר ריק מכל וכל, יבש קריר וחוסר משמעות באופן טוטאלי!

2. ועכשיו הפחד הפנימי שיש לך שתיענש מאי שמירת התורה, שזה מגיע משטיפת מוח חריפה בגיל הילדות, כתוצאה מזה קשה מאד ללחום מול הפחד הזה, וכל 'עבירה' נעשתה בקושי אדיר ולחץ כבד, לדוגמה אם אני שותה כוס חלב אחרי ארוחה בשרית, כל לגימה גורמת לי כאב בגרון (כאילו היתה לי דלקת בגרון) מרוב לחץ ואי נוחות, כמו כן כל שאר הדברים.

3. השתייכות לאנשים 'ללא ערכים וחסרי תועלת'. חרדי באופן טבעי רואה את האדם החיצוני (הלא דתי) כאדם בעל חוסר משמעות בחיים, כילדותי הרודף אחרי שטויות כל החיים (כמו משחק כדור רגל שזה שטותי לחלוטין לעשות כזה עסק מ'כדור', לרדוף אחריו, לבעוט בו, להכניס גול והעולה על הכל להתלהב מזה. וזו רק אחת ההוכחות, כמה שהעולם החיצוני חסר ערך וחסר תכלית ותועלת לחיי העולם הזה והעולם הבא). ובעיני חרדי ברגע שאתה עוזב את העולם הדתי, הרי אתה משתייך אוטומטית לכל סוגי פנאי וספורט שיש בעולם החיצוני. כך שפתאום לראות את עצמך משתייך לכל השיקוץ והתיעוב, זה גורם לך להרגיש בזלזול עמוק, עד כדי כך שאפשר להגיע לדיכאון עמוק.

4. ברגע שאתה עוזב את הסביבה החרדית (אני כל הזמן מדגיש 'הסביבה החרדית' ולא 'הדת', כי מבחינת המסגרת, כל עוד שאתה לא מוריד את הבגדים, למרות שתעבור על כל האיסורים שבתורה, אתה עדיין לא מנודה, ועדיין נחשב 'משלנו') אתה מודע לזה, שכל החברים שלך כולל חברים הכי טובים, כולל המשפחה מבן דוד רחוק עד אבא ואמא, כולם עוזבים אותך טוטאלית, רואים אותך כאחד לא שפוי, והערך שלך יורד מ-100 ל-0, כך שהסבל הנוראי להרגיש פתאום מול כל החברה והעבר שלך שאתה שווה 0 זוהי הרגשה נורא קשה עד כדי שאי אפשר לסבול אותה. ויש לציין, לפחות אצלי כשעזבתי לא היה לי תחליף חברתי, כי כשאתה חרדי אין לך כמעט אפשרות ליצור חברה חילונית באופן נורמלי, כך שהעזיבה חייבת להיות בצורה דרסטית.

5. הסעיף הקודם היה מבחינה רגשית, וזה כולל כמובן גם מבחינה חברתית, שאתה פשוט עוזב את כל החברים שלך במכה אחת, אין לך חברים אין מי שמכיר אותך, במידה קיצונית אם ח"ו תמות אין מי שידע על זה, כי אתה פשוט לבד לבד, החברים הקודמים לא מתעניינים עליך כי זהו זה, אתה כבר לא משלהם, אסור לתקשר איתך כמו עם שאר החילונים הרגילים, כך שאתה מרגיש בודד בעולם. גם ליצור תחליף חברתי לא קל, גם מבחינה פיזית מהרקע השונה שלך, וגם מבחינה רגשית לוקח זמן עד שאתה יכול לעכל שאתה שייך ל"חברה ילדותית חסרת תועלת" וכנ"ל.

6. אותו הדבר לגבי השתלבות בחברה החדשה שמאד מפחידה וכו'.

אין לי כוח עכשיו לכתוב עוד אבל מה שכתבתי זה כל כך מעט ממה שקורה באמת, זה הרבה יותר גרוע מזה, מה אתם צריכים יותר מזה, עובדה שאין מדי הרבה יוצאים לשאלה למרות שיש הרבה מאד חרדים 'מקולקלים', בשביל בן אדם רגיל זה ממש כמו התאבדות וודאית (זה לא כמו חזרה בתשובה) אבל בכל זאת, עדיין זה אפשרי, ויותר מזה אם האדם חזק במה שהוא רוצה, בסוף יעבור את זה בשלום.

טוב, זה היה צד הקשה של הצעד הזה, אבל מה בכל זאת דחף אותי לעשות את זה? זה הכוח העצמי! רציתי להרגיש לוחם! אני לא נכנע לשקרים! אני לא אחיה בניגוד לאיך שאני באמת רוצה לחיות! ראיתי מרחוק שהעולם הוא גדול, יש לו הרבה מה להציע לי, אז למה להיות תקוע לכל החיים עם ציצית תפילין ולולב? למה? למה שלא אגלה ואגשים את שאיפותיי הטבעיות לקבל סיפוק טבעי מהחיים? וכרגע הסיפוק הכי גדול שיש לי זה שקיבלתי עכשיו אחריות מלאה על החיים האישיים שלי, כמובן שזה לא קל, אבל מה זה כיף לי להשתמש באנרגיות שהיו רדודות אצלי שנים רבות.

אשמח לקבל תגובות בת.ד. שלי: rony@adsl.net.il

רוני.