סיפור יציאתי לחופש
מאת: צבי
"האהבה שלי,שקשה בשבילכם, היא טובה בשבילי.
היא טובה בשבילי, אז היום אני לא נותן לה ללכת."
(עברי לידר)
ביום
השואה האחרון, הכנתי לחמניה עם נקניקיה וגבינה, ולראשונה בחיי אכלתי אוכל לא כשר. זה
בא לאחר יותר משנה וחצי מאז נסעתי לראשונה בחיי בשבת. בשני המקרים הרגשתי מצוין, אך
ההבדל הגדול הוא שכשנסעתי עדיין חששתי מאוד מהישיבה, החברים, ההורים, ו...מעצמי,
וכשאכלתי ידעתי שמה שחשוב זה שזה טוב לי.
הסיפור
מתחיל בכיתה ט', כשהגעתי לישיבה, בתור ילד דתי רגיל, וככל שהזמן חלף הבנתי שזה לא
בשבילי. נכנסתי דתי ללא ספקות, אבל חוויות שחוויתי שם ודתיים שחייתי איתם, בנוסף
לזה שלא קיבלתי כל דבר שאמרו לי כמובן מאליו, גרמו לי לאבד את האמונה. לא הצלחתי
להבין את היחס המגעיל של התורה אל הגויים, אל הנשים, העבדים, וכל מה ששונה מגבר
דתי שהולך בתלם. לא הבנתי למה הכל אסור. בגמרא הייתי תמיד מעולה, אבל הייתה לי
בעיה: לא השלמתי עם זה שאם מישהו אמר משהו לפני אלף שנה זה אומר שהוא צודק גם אם
הוא טועה. אין דבר יותר חסר הגיון מזה.
בכיתה
י' התחיל תהליך "ההידרדרות" הגדול שלי, שהיה המשך טבעי לכיתה ט' בה עשיתי
דברים שחשבתי שאין בהם טעם ובכיתה י' כבר הפסקתי. כבר ידעתי שדתי אני, כנראה, לא אהיה
כשאני אצא מהישיבה, אבל חשבתי שאני אשמור את הדברים החשובים (תפילין, כשרות, שבת
ועוד כמה "מרכזיים"). עם הזמן רשימת הדברים המרכזיים הלכה והצטמצמה, כי
יותר לא ראיתי טעם בשמירה של דברים שאין הגיון בהם. "כל מעשה במחשבה תחילה."
לפני
תחילת כיתה י"א עשיתי מנוי למשחקי הכדורגל של מכבי ת"א (משהו שתמיד
רציתי ולא יכולתי בגלל הדת, השבת, ויותר גרוע - כל בקשותי בתור ילד לשחק בקבוצה
כלשהי נידחו, כמובן), אבל אף אחד לא ידע מזה. משחקי הבית הראשונים לא נערכו בשבת. הבעיה
הייתה כשהורים שלי גילו שאני מתכנן ללכת למשחק שהתחיל ביום שישי והיה צפוי להסתיים
אחרי כניסת שבת. הם הפעילו עלי לחץ להסכים שבמחצית אני אחזור במונית(!!) לירושלים.
זה בשביל שאני לא אחלל שבת, וכמובן, כדי להראות כמה השבת חשובה להם,יותר מהכל
ויותר מהכסף (200 ש"ח הלכו לשווא).
אחרי
כמה משחקים הגיעה הפעם הבאה. לא היה לי איפה לישון, אבל סידרתי משהו מאולתר לכמה
שעות וביום שבת נסעתי (חילול שבת רציני ראשון) לתל-אביב. הרגשתי טוב, למרות שמדי
פעם צצו מחשבות של "אני לא מאמין שאני עושה את זה" (לטוב ולרע). בתל-אביב
קניתי משהו לאכול, ואז התחלתי לקלוט את מה שאני עושה. אני זוכר שהתלבטתי אם לברך
וחשבתי: איזה יופי של בעיה להעמיד בפני רב... מאז זה כבר הפך בשבילי לשגרה.
במשך
כיתה י"א, עם הזמן גיליתי ליותר יותר חברים שהיו בהלם קל. הרבה זמן הורי
הציקו לי שאני אדבר איתם על מה שמפריע לי, ובדרך כלל התחמקתי. עד שכבר נמאס לי
מהשאלות שלהם ואמרתי להם הכל בפנים: הילד הטוב שלכם לא שומר שבת (דבר אולי הכי
חשוב להם) ושאני פשוט לא רואה את עצמי בתור דתי. הם נראו מופתעים ולא כל כך האמינו,
אך מאז כמעט ולא דיברנו על זה ואני מניח שהם מנסים להשלים עם זה. העונג שבת שלכם
זה סעודת שבת, שירי שבת ותפילה בבוקר לאלוהים שיושיע. העונג שבת שלי זה משחק
כדורגל משובח,שירי עידוד, ותפילה לאבי נמני שיושיע. אני מקווה שמתישהו תלמדו לחיות
עם זה, ושאני אוכל לצאת מהבית בשבת לכיוון תל-אביב ולא ממקום אחר ששם אני צריך
להישאר.
עוד
דבר שקרה לפני כיתה י"א זה שחשבתי לעזוב את הישיבה, וללכת למקום יותר פתוח. בסופו
של דבר נשארתי אחרי שהחלטתי שלא בא לי להתחיל מקום חדש ושאני רוצה להישאר עם
החברים. במשך השנה נהיה פחות ופחות אכפת לי מהדת. תמיד הרגשתי שם לא שייך וחנוק
מאד, אבל בשנה הזאת זה התגבר והרגשתי שאני לא יכול להמשיך לחיות במקום כזה. ועם
הרגשה כזאת של דיכאון, שנמשכה כמה חודשים, סיימתי שם את השנה. כשנכנסתי לתחילת השנה
הזאת (י"ב) ידעתי שזה עניין של זמן עד שאני אחליט שאני לא יכול יותר, וזה לא
לקח יותר מכמה שבועות עד שמצאתי את עצמי בחוץ. היו כמה נסיונות שלהם להחזיר אותי,
אבל זה היה חסר סיכוי. לקחתי לי חופש של חצי שנה עד שנרשמתי לבית-ספר אחר, ובחודשים
האלה הרגשתי נפלא. לא כי עזבתי בית-ספר, אלא כי עזבתי דרך חיים שמאד לא הרגשתי טוב
איתה והייתי צריך כמה חודשים רק כדי להרגיש שוב שאני חי וששווה לחיות.
חברים
דתיים שלי כל הזמן שואלים אותי שאלות על המצפון, וחלק מהם אומרים שאני לא מאמין
בדברים שאני עושה. להם נשאר לי להגיד דבר אחד: אני שמח שאני חילוני, אני יודע (בשבילכם
מאמין) שזה מה שטוב לי, לא רואה כל פסול ב-"חילול" שבת או אכילת חזיר,
ואני יודע שאני חי לפי המוסר, המצפון וההגיון שלי שטובים, לדעתי, מהמוסר וההגיון
של תורתכם. יש אלוהים או אין אלוהים? לא אני ולא אתם יכולים לדעת, ואם יש אלוהים
וזה האלוהים שכתב את מה שכתוב בתורה, ונתן לכל כך הרבה דברים רעים להתרחש, אני
מקווה שלמען האנושות הוא יתאבד.
יש
פסוק שאומר "צדיק באמונתו יחיה" (ראשי-תיבות של שמי). אני מאחל
לכם לחיות על פי א-מ-ו-נ-ת-כ-ם, ולא אמונה של אף אחד אחר. לא ללכת לישיבה לפני
הצבא כדי שההורים יהיו מרוצים, כי זה החיים שלכם! והורים שאוהבים צריכים לאהוב בכל
מקרה, ואם הם לא אוהבים אתכם איך שאתם, הם לא אוהבים בכלל, כי למעשה הם אוהבים את
האדם שהם מפנטזים שאתם תהיו.
עדן, עכשיו
תורך ואני יודע שאת תצליחי, אני מחכה לך בעולם שלך (החופשי).
באהבה,
צבי.
אשמח
לקבל תגובות, או אם סתם בא לכם לדבר, אם צריכים עזרה.
איי סי קיו: 218132341.
אי-מייל: zviz1@yahoo.com
יוני 2003
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
