בתודעה הציבורית השתרשה אמונה חזקה האומרת, שיש בשנים האחרונות גל אדיר
של שיבה לדת. לכאורה, לא קשה ללקט ראיות לכך. העליה הדרמטית בכוחה של
ש"ס בבחירות האחרונות, כנסים רבי תהודה של מחזירים בתשובה, השפעתם של
רבי-מג ודורשי קבלה על ציבורים גדולים, ולא רק של שומרי מצוות, תקשורת
"שינקינאית" הששה לתת ביטוי לתוהים ותועים, המחפשים אחר שורשים בעולמות
מיסטיים וקבליים, כל אלה מעידים, לכאורה, על נהיה המונית של שיבה לדת.
למעשה אין נתונים בדוקים על ממדי תופעת החזרה בתשובה.
|
לגורמים הממסדיים, המטפחים את התופעה, יש עניין מתמיד להאדירה ולהעצימה.
המחזירים בתשובה פועלים בעיקר בערי שדה ובפריפריה, מנצלים את המצוקה
וקשיי הקיום כדי למשוך אנשים אל "עולם האמת", תוך שימוש ברטוריקה ארסית
כלפי העולם החופשי, וליבוי שנאה כלפי המימסד החילוני.
ד"ר נרי הורוביץ, הבודק את החברה החרדית מזה שנים, מעריך את מספר
החוזרים בתשובה ב-25 השנים האחרונות, ב-35,000 (*).
מספר זה, המקבל חיזוק גם ממקורות נוספים, בנוי על דיווחים של הישיבות למשרד
הדתות ועל חישובים לגבי נפח כוח האדם בישיבות אלה.
יש לשוב ולציין את הקושי הרב בחישובים הנערכים לגבי עולם זה.
לראשי הישיבות יש עניין מובהק לנפח ולהרבות במספרים, והדברים מוכחים מדי
שנה בדו"חות מבקר המדינה ובגילויים שונים של המשטרה, החושפים דיווחי שקר
ומעשי שחיתות.
(*) מספר זה אינו כולל את "החזרה בתשובה" בנוסח הש"סי,
שהיא תופעה שונה שיש בה מרכיבים מובהקים של מחאה חברתית ושיבה למסורת,
אך היא שונה במובנים רבים מן השיבה לדת בנוסח החרדי. |
הקושי במדידה כמותית של התופעה מסייע לחוגים דתיים להציג מצגי שווא בפני
החברה הישראלית. יש להם עניין מובהק להוכיח כי מדובר בתהליך חד סטרי - אל
הדת אך לא ממנה. אולם, אילו היה בסיס לטענות בדבר נהירת המונים לדת, מאז
ראשית שנות השמונים, היינו צריכים לראות כבר מזמן שינויים דמוגרפיים כבירים,
שהיו באים לידי ביטוי, בין היתר, בעליה דרמטית במספרו של הציבור הדתי-חרדי,
עליה במשקלו של החינוך החרדי-עצמאי והתעצמות בכוחו הפוליטי.
מהצד האחר קיימת כל העת תופעה הפוכה של יציאה לשאלה.
בניגוד לחזרה בתשובה, הזוכה לגיבוי מימסדי רחב, והנתמכת בכספי ציבור,
מדובר בתופעה אישית ואנונימית. היוצא לשאלה עובר תהליך אישי, בדרך כלל
מתוך קונפליקט קשה עם משפחתו וסביבתו, ואיננו נעזר ע"י גורמים חיצוניים.
ליוצאים לשאלה אין יחצ"נים, אין תקציבים, אין ממסד שמוכן לעטוף, לחבק
ולבלוע. בסוף הדרך לא ממתין שום אור שמח, אלא הרבה קשיים וייסורים בתהליך
ארוך של קליטה בעולם חדש, מנוכר ובלתי מוכר. ואף על פי כן ישנם רבים כמותם.
במחקר שנערך בראשית שנות התשעים ע"י פרופ' מוטי בר לב מאוניברסיטת
בר-אילן נמצא שישנו זרם קבוע של צעירים, בוגרי ישיבות, שעוזב את הדת.
למרות הקושי הגדול בכימות של המספרים הוא לא נרתע לקבוע שאחד מתוך
ארבעה חובשי כיפות סרוגות, מסיר את הכיפה מעל ראשו.
לאחרונה חל גידול משמעותי במספר הצעירים החרדים, הפונים לעמותת "ה.ל.ל.",
המסייעת לצעירים המבקשים לעזוב את הדת ולהיקלט בעולם החילוני.
ראשי האגודה מדווחים על הכפלה במספר הפניות, ועל נכונותם של צעירים
"מהססים" רבים, לבצע את השינוי, שנחשב עד לא מכבר לכמעט בלתי אפשרי.
ד"ר הורוביץ טוען, כי תופעת היציאה בשאלה גדולה בהרבה מן החזרה בתשובה.
להערכתו עזבו את הדת במהלך עשרים השנים האחרונות 100,000 אנשים.
רובם הגדול חובשי כיפות סרוגות, מיעוטם מן הגרעין החרדי הקשה.
הקו הקיצוני שמובילה המנהיגות הדתית לאומית, והרב חיים דרוקמן בראשה,
האתוס המסתגר, האנטי מודרני, המדגיש את הלאומנות הקנאית על פני הגישה של
סובלנות ודרך ארץ, שאפיינה את תנועת המזרחי בעבר, דחק רבבות צעירים אל
מחוץ למסגרות הלומדות והניעם להסיר את הכיפה מעל ראשם.
האם יש בסיס לחרדת החילוניים כי ישראל הולכת ומתחרדת? מסתבר שלא.
גלי החזרה בתשובה, אחוזי הילודה במשפחות החרדיות שהם פי שלושה ויותר
לעומת אחוזי הילודה המקובלים בציבור החילוני, הכספים הרבים הניתנים לעולם
הישיבות, כל אלה לא הביאו לשינוי ממשי של הרכב החברה הישראלית.
כוחם היחסי של המפלגות הדתיות לא השתנה מהותית למן שנות החמישים.
חלקם היחסי במערכת החינוך לא גדל אף הוא. ההסבר היחיד האפשרי לעובדה
שחברה זו אינה עולה ופורצת ומתעצמת, הוא בכך שישנם רבים שעוזבים אותה.
הנתונים מראים, שבשלושה העשורים האחרונים, על כל אדם שנהיה דתי יש שלושה
שעזבו את הדת ונהיו חילוניים.
|