הזהות היהודית, פרק שמיני:
רוחניות מהי? המתייוונים.

פרק זה לקוח מתוך ספרם של צופיה ודן מלר ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה", הוצאת זמורה-ביתן, תל-אביב 1998. אתר "חופש" מודה למו"ל על הסכמתו לפרסום הקטעים באתר.

רוחניות היא בסך הכל מילה, שניתן "לשחק" בה כמו בכל מילה. אפשר לפתח אותה ולהרחיב את משמעותה ברוח הזמן והצרכים המשתנים. אפשר גם "לכבס" אותה, דהיינו, לרוקנה מתוכנה המקורי, כדי לצקת לתוכה תוכן שונה בתכלית. למשל, המילה "דמוקרטיה". שניים מכללי הדמוקרטיה במובנה המודרני הם: (א) בחירת המנהיגות (ולא מינוי או הורשה); (ב) בחירה על ידי כל החברה, וזכות הכלל לבחור ולהיבחר. שני כללים אלה אינם נשמרים בחברה החרדית, כיוון שאת "המנהיגות הרוחנית" אין בוחרים, אלא מורישים (כמו בחצרות החסידים, למשל), או ממנים (כמו את חברי הכנסת, למשל). "הציבור" בוחר, אמנם, את המפלגה, אבל לפי תכתיב של "המנהיג הרוחני" וחבר עסקניו. את חברי הכנסת ממנה אישית מנהיג שלא נבחר). ושנית - לא כולם רשאים להשתתף בתהליך - לא כבוחרים, וודאי לא כנבחרים (כגון נשים). כאשר עסקן חרדי מדבר באוזניך על המשטר הנהוג אצלם כעל משטר "דמוקרטי", הוא, פשוט, "מכבס" את המושג "דמוקרטיה", מרוקן אותו מתוכנו המקורי.

הוא הדין ב"רוחניות". במושג זה ישחקו בעיקר מי שכוונות מסויימות בלבם. הם יצביעו לכיוון מיקדשם ויאמרו לך: כאן מצויה הרוחניות שביקשת. אם רוחניות חיפשת - בוא אלינו, כי עימנו היא. הערמומיים שבהם יוסיפו ויאמרו לך: רק אצלנו מצויה הרוחניות האמיתית. זו שעם האחרים - רוחניות שקר היא.

מקור תפיסת הרוחניות כערך ראוי בחיי האדם היא, כפי שיובהר בהמשך, בתרבות היוונית. פילוסופים יווניים כמו אפלטון, אריסטו ואחרים, שמו את הדגש בחיי האדם על חיי הרוח - שמשמעותם לימוד, עיון, הגות, התרחקות מן החומרנות. הרוחניות על פי אריסטו באה לידי ביטוי בקוד אתי, שהוא העיון הפילוסופי, המביא לכלל מימוש כל חלק מחיי הנפש. את הנפש יש להפעיל, ולהביאה לידי ביטוי רוחני. רק בבואה לידי ביטוי היא מתממשת.

בחפשך אחר הרוחניות, כלום הבהרת לעצמך קודם לכן את משמעות המושג? אין ספק, שבאומרך "רוחניות" כיוונת, גם אתה, לכל אותם תחומים שמעבר לגשמיות, לחיים החומריים, הקשורים לסיפוק הצרכים הגופניים ולכסף. אבל מעבר ל"מה שאינך מחפש" עליך להסביר לעצמך מה אתה "כן מחפש". כלום ב"רוחניות" אתה מחפש את ה"אל-טבעי"? את האמונה הדתית? את האמונה בכוחות "עליונים"? את המיתוסים? ושמא במילה "רוחניות" אתה מכוון להפעלה הרוחנית של המוח האנושי ולתוצריו, לכל מה שקשור בחשיבה, ביצירה רוחנית של התרבות האנושית, באמנות, במדע, בעידון רגש האנושי, במוסר, עד כדי התעלות למרומי החוויה העליונה - האסתטית, היוצרת, המוסרית, המרוממת?

אתה, המחפש רוחניות - זו מצויה בהישג ידך! היא שרירה וקיימת על מדפי הספרים שבביתך, או בספריה השכונתית, או העירונית. אפילו בעזרת האינטרנט תוכל להגיע אליה - אם אך תבקשנה באתרים הנכונים. היא תעמוד לרשותך בחיי היום-יום שלך! אם מתוך טעות, או חוסר הבנה נסתרת הרוחניות מעיניך, אתה עלול ללכת שבי אחרי זה, שאת מרכולתו הרוחנית, כביכול, ימכור לך בקולי-קולות. ככל שיגברו ויתעצמו קולות התגרנים, כן יגדל ויתעצם ערכה בעיניך, ותגדל תחושת השווא על אותה רוחניות, שמרוב החיפוש אחריה, שכחת לבקשה בביתך שלך או לברר תחילה מה אתה מחפש, בעצם.

"רוחניות" היא מושג מופשט, שניתן להלבישו משמעויות רבות. מעצם הגמישות בשימוש בו ניתן לעשות בו מניפולציות שונות ומשונות, איש איש על פי רצונו, נטיית לבו או מטרותיו. וכך בדיוק נוהג המטיף החרדי בהדביקו מושג זה לדת, ולדתו שלו דווקא. ואולם, רוחניות יכולה לשמש לתיאור כל הלא-גשמי בחיי האדם - המחשבות והשאיפות, התקוות, האכזבות, והרגשות: האהבה, השנאה, הקנאה והחסד. רוחניות יכולה לשמש גם מושג נרדף לתרבות: השכלה, יצירה אמנותית או הנאה ממנה, חוויה תרבותית. רוחניות היא גם מונח נרדף למוסרי גם בדת. רוחניות יכולה להיות כל אלה גם יחד. הכל פתוח, הכל גמיש.

אי אפשר למכור רוחניות לאדם כמו היתה סחורה עוברת לסוחר. הרוחניות, או הבסיס לקיומה, טבועה בנפש האדם. אפשר לפתח רוחניות, אפשר לעורר חלקים רדומים שבה, אפשר לחנך אליה, אפשר להרבותה, אבל אי אפשר להכניסה, על כל רמותיה, למקום, שמראש אין בו בסיס לקליטתה על כל רמותיה. לא כל אדם מסוגל להגיע לכל רמה של רוחניות, כשם שלא לכל אדם מתאים כל סוג של רוחניות. רבים, בייחוד צעירים, אינם מבינים אל נכון את משמעות המושג "רוחניות". ובהיותו מושג מופשט הוא גם, במידה מסויימת, מעורפל, עמום, נבצר מבינתם של רבים, ועלול להיתפס בדרך מוטעה, שגויה עד כדי עיוות. אך מכיוון שהמושג "רוחניות" מעורר אסוציאציה של דבר חיובי ונעלה, מאפשר הדבר לכל "סוחר ברוחניות" להציע את מרכולתו ביד חופשית ונדיבה.

על סף האלף השלישי לספירה, כשההתפתחות המדעית והטכנולוגית הרקיעה שחקים, נותר לכאורה החלק הנפשי, התרבותי, הרגשי והדמיוני, נחות. תחושה כזאת איננה בהכרח נכונה, ובמקרים רבים היא מוטעית. וזאת, משום שהיסוד הרוחני והכושר לרוחניות - תהיה אשר תהיה - מצויים בנפש ובגוף של כולנו. הרצון "למצוא" את הרוחניות או "להגיע" אליה, הם רצונות כנים וחיוביים. השאלה היא רק מהי הדרך. מהי רמת הרוחניות המתאימה לכל פרט אנושי, מהו סוג הרוחניות ההולם כל אדם ומי ראוי להנחות את הפרט למצוא את הרוחניות בעצמו ולהגבירה.

עידוד הרוחניות כעשייה אקטיבית היא התשובה, ולא סיפוק "רוחניות אינסטנט" מן החוץ, בשיטה פאסיווית, מידי בעלי עניין מזדמנים. הרוחניות, שיסודה מצוי בכל אחד מאתנו, כמו רכישת ידע ודעת, תושג באמצעות לימוד והכוונה הוגנים. באומרנו "הוגנים" הכוונה היא לכל מורה ומחנך שרואה לנגד עיניו את טובת התלמיד ולא אינטרס זר; המלמד לשם הלימוד עצמו או המייעץ לצורך ייעוץ בלבד, ואין לו כל עניין וכוונה להשתלט "טוטאלית" על נפשו וגופו של התלמיד-הנועץ, אגב הקניית השקפת עולם פונדמנטליסטית, שונה בתכלית השינוי, וללא קשר, לכוונה המקורית של הנועץ.

אדם יגיע לרוחניות שחיפש רק אחרי שיחליט בעצמו מה כיוון של רוחניות הוא מבקש לפתח בנפשו: תרבות כללית? פילוסופיה? מדע? אמנות? אסתטיקה? מוסר? מיסטיקה? דת? דרך אחת מאלה בלבד אינה פותחת בהכרח את כל האחרות, ומי שיבטיח לך שבאמתחתו פתרון מלא לכל הרוחניות שבעולם, איננו דובר אמת או שבעצמו אינו יודע רוחניות מהי. המטיף החרדי, המנסה למשוך אותך בפיתיון של "רוחניות" - לא רוחניות מבקש לתת לך, אלא לגרור אותך אחריו, למענו הוא ולמען המימסד החרדי בשמו הוא פועל.

דרך החיים היא גם דרך הרוחניות. אין אדם משולל קורטוב של רוחניות בחייו הגשמיים. אמנם מעטים הם אלה שהרוחניות בחייהם רבה מהגשמיות. ההבחנה בין בני אדם בתחום זה הוא ביחס, בפרופורציה שבין הגשמיות והרוחניות בחייהם, כשרוחניות עשויה להעשיר את חיי הנפש, לטפח את הבנת הזולת ואת ההתחשבות בו. חינוך לערכים הומניסטיים הוא גם חינוך לרוחניות, והוא מעודד שוויוניות, סובלנות, פלורליזם ואהבת הבריות. חיי רוח מעשירים גם אינם מחייבים התנזרות מחיי גוף בריאים ומהנים, או כדברי חז"ל - "אם אין קמח אין תורה". נהפוך הוא. השניים מעשירים ומפרים זה את זה.

הכמיהה לרוחניות והעיסוק בה מצויים בכל חברה אנושית. היא לובשת צורה ופושטת צורה לא רק בין החברות השונות, אלא גם בין אדם לאדם בתוך אותה חברה. גם תרגילים פיסיים, כמו תרגילי נשימה שונים, מאפשרים לאדם להגיע, לדברי העוסקים ביוגה, למשל, להתעלות רוחנית מיוחלת. דומים להם גם אלה העוסקים בטכניקות של הגברת המודעות וחיזוק הרוחניות שהובאו מן המזרח הרחוק. אלא שלא לכל אחד מתאים כל סוג של פעילות רוחנית, בעיקר לא למי שלא נולד לתוכה, ולפיכך קשה לו להפנימה. זר שניסה פעילויות אלה ולא מצא בהן את אשר חיפש, אין זה משום שאין בהן ביטוי לרוחניות "האמיתית", כי אין כזו. סביר יותר לומר, שסוג זה או אחר של פעילות רוחנית אינו מתאים לאדם זה או אחר, או למי שבא מרקע תרבותי שונה בתכלית, והוא מתקשה לעכל את מה שזר לו. אלה ואלה - חיי רוח הם, וכל עוד אין הם מזיקים לפרט או אינם מוציאים אותו ממעגל היצירה והתיפקוד האישי, המשפחתי או החברתי, ובעיקר אם הם תורמים לתחושת ההתעלות הנפשית והחוויה הרגשית או השכלית שלו - הריהם לגיטימיים, ואפילו רצויים.

ש"י עגנון (1888-1970) מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה; זוכה פרס נובל לספרות.

ה"מתיוונים"

הכינוי "מתייוון" הוא דרך בוטה לתאר בה יהודי בעל זיקה לתרבות האוניברסלית. ברצותו לפסול את ה"אחר" ולרומם את חברי הכת שהוא נמנה עמה, נוהג המטיף החרדי ביהודים החופשיים ובדעותיהם, שהשקפותיהם ואמונותיהם שונות משלו, זלזול והעלבה ומכנה אותם "מתייוונים". לטעמו, מדובר בכינוי גנאי. ואולם, בן תרבות יראה בכך כינוי של כבוד.

רק זה שלימדוהו מינקותו להתנשא על שאר העמים והדתות, רק מי שמילדותו לימדוהו להאמין שהיהדות היא הדת "האמיתית" היחידה, ושהעם היהודי הוא הנעלה בעמים, או מי שעבר בבגרותו שטיפת מוח שכזו - רק הוא מסוגל לחשוב ולהאמין שאמנם כך הדבר. לא לחינם אוסר המטיף המתחרד לבדוק במקורות "זרים", לקרוא בספרים, לצפות בטלוויזיה, ללמוד במיכללות ובאוניברסיטאות, לשוטט במוזיאונים בארצות תבל. הוא יודע ששם, בתוך המקורות והאתרים הללו, תימצא ותתגלה הרמייה שבהטפותיו.

מאותם המקורות ה"זרים" האחרים" הללו תלמד כי בימים שבהם עדיין לא "קיבל עם ישראל את התורה מידי האלוהים", אלא חי במסגרת של שבטים נודדים ואף השתעבד לעם אחר, למצרים - בעת ההיא פרחה התרבות האנושית באגן המזרחי של הים התיכון פריחה עצומה. שנים רבות לפני בואם של בני ישראל הכירו המצרים את מדע הרפואה ואת אמנות החניטה, שסודה לא פוענח עד היום, והכירו את אמנות הפיסול והציור. בארכיטקטורה, בהנדסה ובבניין הגיעו המצרים הקדמונים להישגים מרהיבים. המבנים הענקיים שהקימו ושיטות הסיתות וההעברה של האבנים הענקיות של הפירמידות, לפלא הן אף בימינו.

גם ביוון פרחה תרבות מרשימה שהניחה יסודות לכל התרבות של ימינו. כבר באלף השלישי לפני הספירה, סמוך לתקופת האבות בהיסטוריה הישראלית, חיו באיים היווניים עמים שפיתחו אמנות, פילוסופיה וטכנולוגיה גם יחד. תחילה היו אלה הציקלאדים והמינואים, ואחר כך המיקנים, הדורים והיונים. כל אלה מרכיבים את קבוצת השבטים הידועים לנו בשם הכולל "יוונים". הם הניחו יסודות להגות, לחשיבה, ללימוד המסודר. הם שיצרו תשתית למתימטיקה ולגיאומטריה, העלו לפסגות את אמנות הציור והפיסול, את התיאטרון, את ההנדסה ואת הארכיטקטורה, את הטכנולוגיה ואת חרושת הברזל והברונזה, כוננו את הדמוקרטיה ואת הפילוסופיה ועוד כהנה וכהנה.

דומה, שאחד ההישגים החשובים שהעניקה יוון העתיקה לתרבות הפנאי שלנו הוא הספורט. היוונים הקדמונים עסקו במקצועות האתלטיקה החשובים כבר במאה האחת-עשרה לפני הספירה ובמאה השמינית לפנה"ס מיסדו תחרויות אלה, שנודעו בשם "המשחקים האולימפיים". משחקים אלו נערכו בעיר אולימפיה ולקראת המשחקים ובמהלכם חדלו השבטים היווניים ממלחמותיהם והקדישו את כל אונם לתחרות האולימפית. המשחקים האולימפיים נמשכו חמישה ימים וכללו מירוצי סוסים וכירכרות, איגרוף וקרב-חמש שכלל היאבקות, הדיפת דיסקוס, הדיפת כידון, קפיצה לרוחק וריצה. המשחקים בוטלו בסוף המאה הרביעית לספירה וחודשו 1600 שנה מאוחר יותר, בשנת 1896, על-ידי פייר דה קוברטן. מאז הם נערכים אחת לארבע שנים (למעט בתקופת מלחמות העולם), בכל פעם בארץ אחרת. תכלית המשחקים האולימפיים והספורט בכללותו להפנות את האנרגיות השליליות שבאדם - התוקפנות, האלימות ותאוות הניצחון הפרועה - לאפיקים חיוביים ובונים ובעיקר הוגנים.

בכינוי הגנאי "מתייוון" מתכוון המטיף החרדי לגנות את הסגידה לפיתוח הגוף, הטפלה לטעמו בהשוואה למאמץ הרוחני שלו חייב האדם להועיד את עתותיו. ואולם מלבד הבריאות שבספורט יש עמו גם סמל לניצחונה של רוח האדם על מיבלות גופו, ועיסוק חברתי מהנה שבו באות לידי ביטוי ההערכה למצטיינים וההזדהות עם ספורטאים, שבהישגיהם הם מעניקים יוקרה לעמם.

המטיף החרדי איננו מזכיר, כמובן, ואולי גם אינו יודע, שלצד המאמץ וההישגים הגופניים לא חסכו היוונים הקדמונים גם את המאמץ והשאיפה להישגים רוחניים מדעיים, אמנותיים וחברתיים נעלים. למעשה, המאבק ל"רוחניות" הוא במקורו יווני. הדת היהודית פעלה לקיום מיצוותיה כדת מונותיאסטית. נביאי ישראל היו הראשונים שהטיפו לערכי מוסר ולצדק חברתי. אבל ה"רוחניות" - אותו מאבק אינטלקטואלי להגות "טהורה" - היא מבית מדרשה של תרבות יוון. ממנה שאב הרמב"ם את עיקרי הגותו ורעיונותיו.

סוקרטס, במאה החמישית לפני הספירה, אפלטון - שהקים את האקדמיה לפילוספיה ולמדע, ואריסטו, מגדולי הפילוסופים וחוקרי הטבע בעולם, שחיו במאה הרביעית לפני הספירה, הניחו את הבסיס למדע ולתורת ההגיון בימים שבהם שבו בני ישראל הגולים מבבל. על יסוד תורת הלוגיקה האריסטוטלית כתב הרמב"ם, אלף ושש מאות שנים מאוחר יותר, את "מילות ההגיון", ועל בסיס כתביו של אריסטו על הנפש ותורתה, כתב הרמב"ם את "שמונה פרקים" שלו. ארכימדס, הפיסיקאי-המתיטיקאי, שהגיע לחוק הפיסיקלי הנושא את שמו, חי במאה השלישית לפני הספירה, ואישים דגולים רבים אחרים מן העת ההיא תרמו רבות לאנושות ולתרבותה. רוחניותם לא צמחה ממקורות יהודיים וסביר להניח שאיש מהם לא הכיר מקרוב את ההלכה היהודית.

במאה השמינית לפני הספירה חי ביוון אחד הגדולים במשוררי קדם, הומרוס שמו. יצירותיו "האיליאידה והאודיסיאה" נשמרו כמעט בשלמותן והן מהווה מקור לא אכזב לידע היסטורי של ארועים שהתחוללו מאות שנים קודם לכן, כמו מלחמת טרויה, שנערכה בין אגממנון מלך מיקני (בפלופונסוס שבדרום) לבין פריאם מלך טרויה שבצפון. עד לפני כמאה שנים סברו רבים כי כתביו של הומרוס אינם אלא מיתוסים. רק עקשנותו של ארכיאולוג חובב, היינריך שליימן שמו, הניעה אותו לחפור בשנת 1868 במיקני. הוא גילה ממצאים ואוצרות שהפתיעו את העולם כולו. בתגליותיו נמצאו תימוכין לכתבי הומרוס. את האוצרות שגילה שליימן, הקרויים "זהב מיקני", אפשר לראות עד היום במוזיאונים של יוון, בצד עיון בספרי היסטוריה וארכיאולוגיה על התקופה - אם אינך חוסם עצמך מפני היכרות עם תרבות יוון המאלפת.

כשהתנחלו בני ישראל בארצם בתקופת השופטים (המאה ה- 11 וה- 12 לפני הספירה) עדיין לא ידעו את סוד עשיית המתכת, ככתוב בשירת דבורה "מגן אם ייראה ורומח בארבעים אלף בישראל" (שופטים ה', 8). המתכות של אותם ימים, כמו ברזל וברונזה שעדיין לא היו בשימושם של בני ישראל היושבים בארץ כנען בימי השופטים, היו מוכרות וידועות לעמים שישבו באזור שנים רבות לפני ההתנחלות הישראלית בכנען, והם עשו בהן שימוש רב לצורכי מלחמה וכן לחיי היום-יום. רק בימי שלמה המלך, שמלך על ישראל בשנים 970 - 930 לפני הספירה הוקם חיל רכב גדול ("חיל השריון" של אותם ימים), שמנה 1400 מרכבות.

אין בחכמת הברזל שום יתרון רוחני, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה, שהתפתחות טכנולוגית של עם, בייחוד בימי קדם, שימשה קנה-מידה להתפתחותו הכללית, לרבות התפתחותו התרבותית. ברזל היה בשימוש כבר במצרים העתיקה, בסין ובהודו. הברונזה, שהיא נתך של נחושת ובדיל, מוכרת כבר בסוף תקופת האבן החדשה, התקופה הנאוליטית. השימוש בברונזה בקנה מידה גדול החל באלף הרביעי לפני הספירה בפרס הצפונית, וידועים מכרות נחושת בסיני מתקופת 2700 שנה לפני הספירה. במוזיאון בנאפפליון שביוון, המציג את תרבות מיקני מן המאה ה-15 לפני הספירה - מוצג בגד מלחמה נפלא של חייל מיקני, עשוי ברונזה, מעוצב בקשקשים, חלקים חלקים, אפקיים, חבו?רים זה לזה בזיזים להוות מגן גמיש, נוח ויעיל לשימוש בהגנה על גופו.

גם טכסי פולחן יהודיים שאבו את השראתם בין השאר מן התרבות היוונית, וחיקו אותה. פרופ' עירד מלכין, מרצה להיסטוריה יוונית עתיקה באוניברסיטת תל-אביב, מצביע במאמרו על מרכיבים ברורים של חיקוי שחיקה סדר הפסח היהודי-המסורתי את נהגיו והרגליו של היווני-האלילי. הסופר עמוס עוז בהרצאתו מלגלג בגלוי על החרדים, שבצביעותם הם מתייחסים לצפירה ביום הזיכרון כאל מנהג גויים, שעה שהם עצמם עוטים מלבושים וכובעי פריצים פולניים, ריקודיהם ונעימותיהם סלאוויים, וווכחנותם - יוונית.

מלבד הישגיו הטכנולוגיים קבע כאמור העם היווני, מדרגות שיא בחכמה, בחשיבה וביצירה הרוחנית של האדם, שנים רבות לפני עשייה דומה מצד בני-ישראל. צריך לזכור, בין השאר את הישגיהם האמנותיים המופלאים של היוונים בציור, בפיסול, בקדרות ובארכיטקטורה. אלה שימשו בסיס לאמנות הרומית ולאמנות הרנסנס הניאו-קלאסית: פסלו של אפולו נהפך בידי מיכלאנג'לו לדוד, הפרתנון שעל האקרופוליס באתונה שימש דגם לפנתיאון בפאריס, ולבניינים רבים אחרים בערים שונות בעולם המערבי ועוד. תרבות יוון היא, אפוא, התרבות של חיי הרוח - מדע, אמנות, פילוסופיה וטכנולוגיה.

פרק תשיעי: אפילוג - תרבות, אמנות וזהות יהודית.

בחזרה לתוכן העניינים