בארץ-ישראל קם העם הישראלי, והקים בה את מדינתו: מדינה חילונית, ליברלית, פלורליסטית, שוויונית ומתקדמת. מדינה אתיאיסטית. מדינת סעד. רק זו מדינת ישראל.

מאה שנים חלפו מאז ימי-בראשית של התנועה הציונית. חמישים שנים חלפו מאז הקימה הציונות המדינית-סוציאליסטית את מדינת ישראל. בשנות השמונים נכנס ההווה הציוני אל שלב התפתחותי הנקרא לרוב "פוסט-ציונות". עיקרה של ה"פוסט-ציונות" הוא בהחלשת הלהט ההגשמתי והאידיאליסטי שאיפיין את הציונות גופא קודם לתקופת ה"פוסט", ובפנייה של כל אדם לעשות לעצמו ולביתו ברוח תרבות-הצריכה הנהנתנית, המזינה את הקפיטליזם העכשווי מקצה העולם ועד קצהו.

החלשה זו הביאה איתה את עלייתן של קבוצות-שוליים, המבקשות להביס את הציונות ואת מדינת ישראל, מעשה-ידיה של הציונות. חלקן אף נוטלות לעצמן את כתר "הציונות האמיתית", כביכול, שעה שהן חותרות לערעור ההישג הציוני. בין קבוצות אלה בולטת השלוחה הישראלית של הפונדמנטליזם הדתי הגלובלי - זו המכונה בשם "המגזר החרדי", ונספחיה הלאומנים-פונדמנטליסטיים-משיחיים על כתותיהם השונות. מתקפתן של קבוצות אלו על הציונות נסתמלה ברצח ראש-הממשלה הציוני, הישראלי ביותר - יצחק רבין.

רצח רבין הוריד את המסך על ה"פוסט-ציונות". לאחריו, חוזרת הציונות אל רוח האקטיביזם ההגשמתי, בשירות אידיאליזם חילוני נאור, שאיפיין אותה בימי החזון והגבורה של ראשיתה. וזאת מאותה סיבה שיצרה את אותו חזון ואותה גבורה: כי אי-אפשר לנו אחרת.

השלב החדש-ישן בהיסטוריה של מדינת ישראל הוא השלב הניאו-ציוני. עיקרו הוא בחזרה אל החילוניות, הליברליות, הפלורליזם, השוויוניות, האתיאיזם והסוציאליזם כחזונה האחד והיחיד האפשרי של הציונות. בטל ה"שמאל" ועבר זמנו של ה"ימין". יורשי מפא"י והרביזיוניזם גם-יחד, התאחדו!

בנימין זאב הרצל (1860-1904) חוזה מדינת היהודים, מדינאי וסופר יהודי, אבי הציונות המדינית ומייסד ההסתדרות הציונית העולמית. בספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל: "כלום תהיה לבסוף תיאוקרטיה? לא! . . . לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם . . . בענייני המדינה אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ".

איחוד זה של שאריות השמאל והימין במחנה ניאו-ציוני אחד, הקם להיאבק בכוהני-הדת ומטיפי הדם והאש הקמים עליו לעוות את המדינה שהקים, הוא שירפא את "הקרע בעם", כפי שמכונה הסיטואציה הפוליטית העכשווית. "העם" הוא העם הישראלי - אזרחיה של מדינת ישראל, ללא הבדל גזע, צבע ומין (ובוודאי שללא הבדל דת). ה"קרע בעם" נבעה בו כתוצאה של עליית קבוצות-השוליים האדוקות-לאומניות-משיחיות. הקרע יתוקן עם איחודו הפוליטי של המחנה הציוני, המהווה רוב בארץ. הפילוג בקרב הציונים נוצל לאורך השנים על-ידי קבוצות-השוליים למטרותיהן, הנוגדות את רוח הציונות.

מעקידת-יצחק יצאה רוח חדשה, רוח מתקנת, המשנה לחלוטין את צביונה והרכבה של המפה הפוליטית במדינת ישראל. לא עוד שמאל ציוני הנאבק בימין ציוני, על חשבון הציוניות של שניהם, ולטובתה של קיצוניות אדוקה ולאומנית. החזון הציוני שב כעת ונטען ברוח ההגשמה החלוצית, המעשית-ביצועית אך גם הנאורה וההומנית, של ימי מפא"י, אחדות-העבודה, וחזונו של זאב ז'בוטינסקי.

השיבה אל הרוח הציונית האמיתית שמה לה למטרה את הגשמתו השלמה של חזון הרצל - מדינה חילונית, ליברלית, פלורליסטית, שוויונית ומתקדמת במזרח-התיכון, מדינת-יהודים שהיא קודם לכל מדינת בני-אדם, ללא הבדל דת, גזע, צבע ומין. מדינה אתיאיסטית, שיושביה, הם אזרחיה, שווי-זכויות, ושהפולחן הדתי בה מוגבל, כפי שהוא מוגבל בכל המדינות הנאורות, על-ידי העיקר של החופש מדת.

ד. מושג האליטיזם בשיח הציבורי הישראלי

בחזרה לתוכן העניינים