|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
(ובסוגריים כפולות ומכופלות, הלא גם גדול הפסימיסטים, איש נדכא הסובר שרוב הציבור הוא "חיות דו-רגליות" ושבן-האדם, "הישראלי מהרחוב", הוא בהמי וחשוך, יעדיף גם במסגרת תפישה שגויה ומעציבה זו שה"אליטה", כביכול, תוליך את החברה, ולא שיוליכה ביב-השופכין. אך השקפה כזו על טבע האדם אינה מציאותית. כולנו אליטה, וכולנו אליטיסטים, משינקין לג'סר-א-זרקא. לפיכך מרוקן בהקשר זה מושג האליטיזם ממשמעותו המתבדלת-מתנשאת.) הניאו-ציונות אינה תנועה של מיעוט: היא רצונו ונציגתו של הרוב. אין דבר הרחוק יותר מקיצוניות מאשר החזון הניאו-ציוני, המתמקם במרכז-מרכזה של הקשת הפוליטית השפויה בישראל. ה. מי לנו ומי לצרינו?בפתח היובל השני לקיומה של מדינת ישראל, היא הגשמתו של החזון הציוני הליברלי-אתיאיסטי, פרי רוחם של אנשי ההשכלה, אנו קובעים: רוב תושבי הארץ "לנו" הם, כלומר מהווים הם את אותה "אליטה" רחבה מאוד, אליטה שהיא רוב, נושאת הדגל הניאו-ציוני, כפי שנשאה את הדגל הציוני והיוותה את מגש הכסף עליו נישא דגל זה. המתנגדים לחזון הציוני כיום הם בעיקר תושבי ישראל האדוקים בדתם, ובמידה הגדולה ביותר אלה האדוקים בדתם היהודית - חרדים, מתנחלים, ו"דתיים לאומיים": רוב-רובו של כל אחד משלושה "מגזרים" (חופפים במידת-מה) אלה קם על הציונות ועל מדינת ישראל הציונית-דמוקרטית להכחידה. אלו ורק אלו הם קווי-המתאר של ה"קרע" בחברה הישראלית. רבים מבני הרוב הציוני-חילוני רצו שנים הרבה לאפשר לאדוקים בדתם היהודית לחיות על-פי דרכם, במסגרת של "חיה ותן לחיות". שאיפה נאצלת כזו אכן מתישבת היטב עם העקרונות בהם אנו דוגלים, שהם סלע קיומנו ואבן-היסוד למדינתנו. אך בפרוס שנת היובל הפציעה ההכרה באותם רבים, כי המיעוט האדוק משתמש בנכונותם לאפשר לו לחיות על-פי דרכו כדי להשתלט על המדינה ולהפכה ל"מדינת הלכה" בנוסח כלשהו, מהסוג המתקיים באיראן, סודאן ואפגניסטאן. החרדים-לאומנים משתמשים בחלוקה המסורתית של התנועות הפוליטיות הציוניות ל"ימין" ו"שמאל" כדי להשתלט, דרך תככים קואליציוניים והשתלטות זוחלת על עמדות כוח, על הברז הכלכלי של המדינה הציונית. בזרם הכספים השופע, תוצאה של מאה שנות מאבק לגיבושה וביסוסה של הישות הציונית, משתמשות התנועות הפונדמנטליסטיות כדי לתמוך בציבור נרחב ומרובה-ילדים, המחנך את ילדיו על-פי קווי-היסוד שהחילוני דינו מיתה, האשה היא ספק -אדם, וה"גוי" (הערבי למשל) - על אחת כמה וכמה דינו מיתה. הפונדמנטליסטים אף מגדילים לעשות, ומשתמשים בכספה של המדינה הציונית כדי, פשוטו כמשמעו, לחטוף את ילדיה בחזרה לחשכת ימי-הביניים הנבערים ("החזרה בתשובה"). לפיכך נהיר מאד, כי הסערה הניאו-ציונית המרימה ראש חייבת לכלול רוויזיה מקפת ביחסה של המדינה הציונית אל האדוקים בדתם אשר בקרבה. על המחנה החילוני, מעזמי בשארה ועד צומת, להתגבר על הסכסוכים הפנימיים שבין מרכיביו, ולעמוד יחדיו כחומה בצורה בפני הסחף הפונדמנטליסטי. יודגש כאן, כי אין הניאו-ציונות גורסת "מלחמה בחרדים": אף ה"חרד" הוא בן-אדם, ועל הכבוד לבני-אדם עומד החזון הניאו-ציוני. אף אין היא נלחמת ב"ממסד הדתי": כל התקבצות של בני-אדם מכוננת לה "ממסד", מטבע החיברות של המין האנושי. אין הרעה נפתחת מן ה"ממסדיות", מן הביורוקרטיה. הרעה נפתחת מן הדת. מיתוס עתיק ושטוף-דם זה, סיבתן של אינספור מלחמות, צריך לפנות מקומו בפלטפורמה הציונית. אגדות שהדריכו אלפי שנות אלימות, לא טוב שידריכו את דרכה של מדינה מודרנית. די לציונות-העכשיו - הניאו-ציונות - בלאומיות הישראלית. הדת היא אויבתה של הלאומיות הישראלית, בפלגה את זו לפלגים ההורסים אלה את אלה. מלחמה לניאו-ציונות בחרדים-לאומנים, רק כצעד פרקטי-אינסטרומנטלי לטיהור הלאומיות הישראלית מן הדת; לא בהם כבני אדם. אף אלו אחינו, יהודים, מוסלמים, וכל השאר... אלא שטעות בלה מיושן בידם, וחובה עלינו (כמו גם כורח המציאות, בשירות ההשרדות) לתקנה. מיטיבים אנו, והיטיב גם דורם של ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי לראות ולהבין, מאשר הקדמונים שהורישו לנו את המיתוס הדתי והאמונה הדתית. הניאו-ציונות מחנכת לאתיאיזם פלורליסטי סובלני.
אוגוסט 2000 |
||||||||||||
חברים ב- | עוצב על ידי | |||||